מתנות עניים

ר' שמשון רפאל הירש, (תרגום מגרמנית של אדוני אבי ז"ל) לויקרא י"ט ט' ד"ה ובקוצרכם את קציר...:

החוקים האלה אין תכליתם סיפוק הצרכים החומריים באופן ישיר לעניי העם. הן גם העני בעצמו מחויב לעזוב לעניים לקט שכחה ופאה ועוללות של שדהו וכרמו. ברור שחוקים אלה מטרתם להזהיר כל אזרח בישראל תיכף בשעת הקציר והבציר, בשעת כינוס מתנות הטבע ופרי עמל בפיו, בשעה שהוא עלול להוציא מפיו את המילים הגאוותניות הרות סכנות חמורות, המילים "קנייני שלי", ולהזכיר לו כי עליו לקיים בפועל את ההוראה שה"שלי" הזה כולל בתוכו, חיוב המוטל על כל אחד ואחד לדאוג להספקת צרכיהם של הנצרכים, וכי השדה והכרם לא נתנו יבולם ופריים לו לבדו – וכי ביגיע כפיו אין עליו לעמול רק לטובת עצמו, וכי בארץ שהיא קודש לה' אין הדאגה ל"עני ולגר" תוצאה של רגש החמלה המפותח פחות או יותר, או של רגש הפחד מפני סכנת ההתקוממות של מיואשים ומתמרמרים מבין העניים, סכנה המאיימת על קנייניהם של בעלי הרכוש, שדאגה זו אינה מופקדת בידי רחמנים או פקחים, כי אם שהיא הופכת לזכות הניתנת מאת ה' למעוטי יכולת ושהיא חיוב שנתחייבו בה בעלי יכולת.

רש"ר הירש, דברים כ"ד י"ט:

"מתנות העניים" עומדות כניגוד, כמחאה נגד מושג ה"שלי". ואם מזכירים לך פאה ועוללות את חובתך לבלתי ראות שדך וכרמך כולו כשלך ורק כשלך, וכן לבלתי השתמש בכל מה שהצמיח לך הטבע בברכת ה' לטובתך אתה בלבד, ואם מזכירים לך פרט ולקט שאין עליך לנצל עמל כפיך לטובתך אתה עד גמירא... הנה מוסיפה התורה מצוות שכחה ללמדך שאף מחשבותיך הקשורות בעמל לקניניך, אין עליהן להיות מופנות רק לטובתך אתה, ומה שנעלם פעם בשעת קציר ממחשבותיך, יהא חלקם של העניים.

השווה:

פסוק י"ח        

"וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם
וַיִּפְדְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִשָּׁם
עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה"

פסוק כ"ב   

"וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם
עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה"

מלאכת מחשבת, (ר' משה חפץ):

ואח"כ כתוב "כי תבצור כרמך לא תעולל... וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה" ושמה לא כתוב: "ויפדך ה' אלוקיך משם" האמור כאן.
ונראה להגיד טעם, כי אמנם איש דל ונבזה מסתמא תרע עינו באיש מך והלך כמוהו בדומה לו, כדרך כל הדומים. לא כן באיש שוע ועשיר, כי יחמול על איש נקלה ועבד לו ולא יתקוטטו יחדיו. והן עוד מלבדו ידענו, שהעבדים אינם כרגלי הבעלים, כי אמנם העבד לא ישמור שמירה מעולה כראוי כאשר יעשה אדון השדה והכרם. ועל כן הראשונים (= אדוני השדה והכרם) בעצמם ילכו בשדה ובכרם לקצור ולבצור, וגם "מלך לשדה נעבד" (קהלת ה' ח') ולא יניח עבדיו לבדם, כי המשרתים לא יתנו לב לאסוף ולכנוס עוללות הבציר למעוטם.
על כן – במשפט גר ויתום וחבילת בגד אלמנה והאומללים הוסיף לומר "ויפדך ה' משם" – כלומר: אינך עוד דל ועבד כמותם והרי אתה פדוי בן חורין עשיר ורם וראוי שתרחם עליהם. ובלקיטת העוללות אמר: "כי עבד היית בארץ מצרים" לבד, כלומר: עשה גם עתה כאילו היית עבד ושמוך נוטר את הכרמים, כי היית שוכח העוללות כמשפט כל עבד, גם אתה עתה ברוך ה', צא ועשה כן!

פסוק כ"א

"כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ"

רמב"ם, הלכות מתנות עניים פרק ד' הלכה י"ח:

למה נקרא שמו "עולל"? מפני שהוא לשאר אשכולות כעולל בפני איש.

באור לתלמיד, ויקרא י"ט י':

ד"ה וכרמך לא תעולל: שורשו "עלל" ולא נודע על מה הוסד כוונת השורש לעניין זה... ואולי הוא עניין עלילה, פעולה אחר פעולה. ופירושו לא תעולל – לא תלקט שנית אחר אשר כבר לקטת הענבים הגדולים והטובים וכמו (שופטים כ' מ"ה) "ויעוללוהו במסילות". וכן עניינו בלשון ערבי.
או עניינו גיעול ולכלוך על שם שהעוללות הם הענבים הקטנים, שאינם הטובים וכמו (איוב ט"ז ט"ו) "ועללתי בעפר קרני".

ר' נפתלי הירץ ויזל, (ביאור לויקרא) שם:

... ויראה שמדרך הבוצר להניח העוללות, ואחר גמר הבציר ישוב לקחת העוללות, והשניה נקרא "מעולל", וזהו שכתוב (דברים כ"ד) "כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך", שאם קיחת העוללות בכלל הבציר, היה אומר: "ולא תבצור עוללות כרמך". אבל בהיותו מעשה בפני עצמו לא יעול עליו לשון 'בצירה' אלא לשון "מעולל".

פרק כ"ד פסוקים י-י"א 

"כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ 
בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה"

בבא מציעא קי"ג:

משנה: המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין ולא ייכנס לביתו ליטול משכונו שנאמר "בחוץ תעמוד".
גמרא: אמר שמואל: שליח בית דין מנתח נתוחי – אין, אבל משכוני – לא.

      רש"י:   

אף הוא אינו רשאי ליכנס לביתו ולמשכנו, אלא רואהו בשוק ומנתק דבר שאוחז בידו ממנו.

      רא"ש:  

תימה: ואם לא ימצאו בידו היאך יכפוהו לפרוע מלוותו ואנן קיימא לן, דפריעת בעל חוב מצווה?... וראיתי מפרש: שליח בית דין מנתח נתוחי ומושכן וכופהו ליכנס לביתו ולהוציא לו העבוט החוצה אבל לא ייכנס לביתו למשכנו.

תא שמע: ממשמע שנאמר "בחוץ תעמוד" איני יודע, שהאיש אשר אתה נושה בו יוציא, אלא מה תלמוד לומר "והאיש"? לרבות שליח בית דין.
תניא: שליח בית דין שבא למשכנו לא ייכנס לביתו למשכנו אלא עומד מבחוץ והלה מוציא לו משכון, שנאמר: "בחוץ תעמד והאיש".

ספרי קמ"ב:

... "והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך..." יכול יכנוס בפנים? ת"ל "בחוץ תעמוד". כשהוא אומר "בחוץ תעמוד והאיש" לרבות שליח בית דין.

מלבי"ם:

"והאיש" הוא מיותר, דהיה לו לכתוב רק "אשר אתה נושה בו". ודריש בספרי, שמוסב לעיל על "בחוץ תעמד והאיש", שגם האיש הידוע, שהוא שליח בית דין, גם הוא יעמד בחוץ.

תורה תמימה:

מדרך חז"ל בהמילות הבאות בטעם מפסיק לדרשם לפניהם ולאחריתם.