השבת אבידה

רש"י:

ד"ה לא תראה והתעלמת: לא תראה אותו שתתעלם ממנו, זהו פשוטו (בבא מציעא ל'). ורבותינו אמרו פעמים שאתה מתעלם וכו'.

דברי רש"י "ורבותינו אמרו" לקוחים מן ספרי מ"ה בבא מציעא ל' א':

פעמים שאתה מתעלם (בא ללמדך שמותר להתעלם) כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות או שהיה זקן ואינו לפי כבודו (רש"י: שישיבנה) או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חברו (רש"י: שהיה בטל ממלאכה שלו שיבטל בהשבתה מרובה מדמי האבדה) - פטור. לכך נאמר "והתעלמת" - פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם.
         

כיצד הגיעו חז"ל למסקנה זו בדרך הדרש של פסוקנו?

פסוק א'

"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ"

רמב"ן:

ד"ה לא תראה את שור אחיך או את שיו: זו מצוה מבוארת, שאמר בתורה (שמות כ"ג ד') כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו, והוסיף בכאן לאמר "נדחים", כי "תועה" שתעה מדרכו ויכול להטותו הדרך בלא עמל גדול, ועתה הזכיר "נדחים" שברחו ממנו והרחיקו. והזכיר "שה" שהוא כאבד, ולכך ביאר בכאן ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך. ואמר וכן תעשה לחמורו, שהוא בהמה טמאה, וכן תעשה לשמלתו, אף על פי שאין השמלה חביבה על בעליה כבעלי החיים ואין ההפסד בה מצוי כבהם שאפשר שימותו, וכן תעשה לכל אבדת אחיך, מכל כלי ביתו אף על פי שאינן חביבין כשמלתו אשר יכסה בה.
ועל מדרש רבותינו (ספרי מ"ה, בבא מציעא ל' א') הוסיף עוד בכאן דברים רבים, כגון והתעלמת, פעמים שאתה מתעלם, השב, אפילו מאה פעמים (בבא מציעא ל"א א'), תשיבם, אפילו לגינתו ולחורבתו (שם), והחזירה בסימנים, ודברים אחרים נדרשים בפרשה.

מה לפי הרמב"ן מוסיף פסוקנו על הנאמר כבר בשמות פרק כ"ג פסוק ד': "כי תראה וגו'"?

פסוקים א'-ד'

"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ"

באר את דברי ראב"ע:

1.

פסוק א': ד"ה לא תראה: אפילו אתה יוצא למלחמה, וזה דרך דרש. מהו "דרך הדרש" שעליו ידבר?

2.

פסוק ג': ד"ה לא תוכל: כחבריו. מי הם חבריו?

פסוק ד'

"לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ"

השווה לפסוקנו שמות כ"ג ה':

"כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ"

1.

רש"י: ד"ה הקם תקים: זו טעינה להטעין משאוי שנפל מעליו. מכילתא ר"ח: "עזב תעזב עמו" (שמות כ"ג ה') למה נאמר? לפי שהוא אומר (דברים כ"ב) "הקם תקים עמו" אין לי אלה טעינה, פריקה מנין? תלמוד לומר: עזב תעזוב עמו! ר' יאשיה אומר: אחד זה ואחד זה (=שני הפסוקים הנ"ל) בפריקה הכתוב מדבר. הסבר במה מיוסדת הדעה הראשונה לפי פשוטן של המקראות?

2.

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק י"ג הלכה י"ג: הפוגע בשנים, אחד רובץ תחת משאו ואחד פרק מעליו ולא מצא מי שיטעון עמו - מצוה לפרק בתחילה משום צער בעלי חיים, ואחר כך טוען. במה דברים אמורים? כשהיו שניהם שונאים או אוהבים. אבל אם היה אחד שונא ואחד אוהב, מצוה לטעון עם השונא תחילה, כדי לכוף יצרו הרע. מה אפשר ללמוד מהלכה זו לגבי מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בטעם שילוח הקן (שאלה ה')? ענה על שאלה זו רק אחרי שענית על שאלה ה'.

פסוק ז'

"שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם"

ברכות ל"ג:

ומתניתין: האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו.

רש"י שם:

האומר בתפילתו: "על קן..." אנשים שהיו מראים עצמם כמתכוונים להעמיק בלשון תחנונים ואומרים רחום וחנון אתה ועל קן צפור יגיעו רחמיך שאמרת לשלח את האם - משתקין אותם.

גמרא שם:

על קן צפור יגיעו רחמיך - מאי טעמא? (שמשתקין אותו)... חד אמר מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות.

רש"י:

מידותיו - מצוותיו. והוא לא לרחמים עשה אלא להטיל על ישראל חוקי גזרותיו. להודיע שהם עבדיו ושומרי מצוותיו גזרותיו חוקותיו אף בדברים שיש לשטן ולעכו"ם להשיב עליהם ולאמר: במה צורך במצוה זו?

רמב"ם, מורה נבוכים מאמר ג' מ"ח:

וכאשר הביא הכרח טוב המזון להריגת בעלי חיים כיוונה התורה לקלה שבמיתות ואסור שייענה אותם בשחיטה רעה לא בנהירה ולא יחתוך מהם אבר וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד (ויקרא כ"ב) להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד אין הפרש בין צער האדם עליו... כי אהבתה ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פועל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי החי כמו שנמצא  באדם. והיה זה הדין מיוחד בשור או שה מפני שהם מותר לנו אכילתם...
והם אשר תכיר מהם האם את הולד דזהו גם הטעם בשלוח הקן כי הביצים אשר שכבה האם עליהן והאפרוחים הצריכים לאמם, על הרוב אינם ראויים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה, לא תצטער בראותה לקיחת הבנים, ועל הרוב היה סיבה להניח הכל כי מה שהיה לוקח ברב הפעמים אינו ראוי לאכילה. ואם אלה הצערים הנפשיים חסה התורה עליהם בבהמות ובעופות, כל שכן בבני אדם.
ולא תקשה עלי באומרם (ברכות ח' ג') על קן צפור יגיעו רחמיך... משתיקין אותו, כי הוא לפי אחת משתי הדעות אשר זכרנום (מורה נבוכים מאמר ג' פרק כ"ו עיין שם!) רוצה לומר: דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר דעת השני (שיהיו המצוות נתונות על צד החכמה ויהיה להם תכלית מכוונה.)

רמב"ן, פסוק ו':

ד"ה כי יקרא קן צפור לפניך: גם זו מצוה מבוארת מן "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כ"ב כ"ח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אף על פי שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף, כאילו יכרית המין ההוא.
וכתב הרב במורה הנבוכים (ג' מ"ח) כי טעם שילוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדיבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם. ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו, אבל הכל הרחקה. ויותר נכון, בעבור שלא נתאכזר.
ואמר הרב: ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (ברכות ל"ג ב') האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, כי זו אחת משתי סברות, סברת מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצות טעם. והוקשה עליו עוד מה שמצא בבבראשית רבה (מ"ד א') וכי מה אכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר (משלי ל' ה') כל אמרת אלוה צרופה.
וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם טעם, מבואר הוא מאד, כי בכל אחד טעם ותועלת ותיקון לאדם, מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך. וכבר ארז"ל (סנהדרין כ"א ב') מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו'... אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתי ענין אחר להם, שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מידה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם. וזהו "לצרף בהן", שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצוות - להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד.
ולשון זו האגדה עצמה הוזכרה בילמדנו (תנחומא שמיני ח') בפרשת זאת החיה, וכי מה אכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו, או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות, אם חכמת חכמת לך (משלי ט' י"ב), הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות, שנאמר (תהלים י"ב ז') אמרות ה' אמרות טהורות, ונאמר כל אמרת אלוה צרופה, למה, שיהא מגן עליך.
הנה מפורש בכאן שלא באו לומר אלא שאין התועלת אליו יתעלה שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה, ושיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטורת, כנראה מפשוטיהם. ואפילו הזכר לנפלאותיו שעשה שציוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית, אין התועלת לו, רק שנדע אנחנו האמת, ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיות מגן עלינו, כי דיבורנו וזכרנו בנפלאותיו מאפס ותוהו נחשבו לו.
והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף לומר שכולם לנו ולא להקב"ה, לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מהעורף או הניחור, אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה.
והביאו ראיה אחרת, או מה אכפת לו בין אוכל טהורות והם המאכלים המותרים, לאוכל טמאות והם המאכלים האסורים, שאמרה בהם התורה (ויקרא י"א כ"ח) טמאים המה לכם, ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת. ואמרם אם חכמת חכמת לך, הזכירו כי המצוות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המידות הטובות, והמצוות הגזרות הגדורות במינין לזקק את נפשותינו, כמו שאמרה תורה (שם כ' כ"ה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא, אם כן כולם לתועלתנו בלבד. וזה כמו שאמר אליהוא (איוב ל"ה ו') אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, ואמר (שם פסוק ז') או מה מידך יקח. וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו... הנה ביארו שאפילו הלולב והסוכה והתפילין שציוה בהן שיהו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים, אינן לכבוד ה' יתברך, אבל לרחם על נפשותינו. וכבר סדרו לנו בתפלת יום הכפורים, אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך. וכן אמר בתורה (לעיל י' י"ג) לטוב לך, כאשר פירשתי (שם פסוק י"ב), וכן ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים (לעיל ו' כ"ד). והכוונה בכולם לטוב לנו, ולא לו יתברך ויתעלה, אבל כל מה שנצטוינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומידות מגונות.
וכן מה שאמרו (ברכות ל"ג ב') לפי שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מידת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד, ומפני זה אמרו (קידושין פ"ב א') טוב שבטבחים שותפו של עמלק.
והנה המצוות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזרות בנו להדריכנו וללמד אותנו המידות הטובות. וכן יקראו הם, כל המצוות שבתורה עשה ולא תעשה, גזרות, כמו שאמרו (מכילתא בחדש ו') במשל המלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזרות, אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזרות, כך אמר הקב"ה קבלתם מלכותי, אנכי ה' אלהיך (שמות כ' ב'), קבלו גזרותי לא יהיה לך וכו' (שם פסוק ג')...

1.

מהו טעם מצוות שילוח הקן לפי דעת הרמב"ם?

2.

במה נראים דברי הגמרא הנ"ל כסותרים את דעתו, וכיצד הוא מיישבם?

3.

במה מסכים הרמב"ן בדבריו הנ"ל לדעת הרמב"ם, ובמה הוא חולק עליו?

4.

כיצד מבאר הרמב"ן את דברי הגמרא בהתאם לדעתו בטעם מצוות שילוח הקן? שים לב! הרמב"ן מפרש כאן את המושג "גזרות" פירוש אחרת מאשר מפרשו רש"י.