ברכות ראובן ולוי

השאלות האלה הן המשך שאלות וזאת הברכה תש"ב שעסק בהקדמת הברכות פסוקים א'-ה'.

הערה: בגיליון הזה, האחרון לשנת תש"ג, מרובות שאלות הבקיאות (דוגמת: הבא דוגמאות נוספות, הבא הוכחות, הידועים לך עוד מקומות...), תפקידן לבחון את הידיעות אשר אגרנו במשך השנה.

פסוק ו'

"יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר"

רש"י:

ד"ה יחי ראובן: בעולם הזה.

ד"ה ואל ימות: לעולם הבא, שלא יזכר לו מעשה בלהה.

1.

כיצד אפשר לבאר כפל זה בדרך הפשט?

2.

הבא דוגמאות מן התורה ומן הנביאים לצורה סגנונית זו! עיין דברים ט' ז': "זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה, מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה'"

פסוק ו'

"וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר"

רש"י:

נמנין במנין שאר אחיו, דוגמה היא זו כענין שנאמר: "וישכב את בלהה... ויהיו בני יעקב שנים עשר", שלא יצא מן המנין.

ראב"ע:

ואל יהיו מתיו מספר, כמו ולא למדתי חכמה ובי"ת באל שדי אשר פירשתי רבים כי יתכן שיחיה לעולם ויהיו מעטים וכל דבר שיספר הוא מעט. וכן ואני מתי מספר.

רמב"ן:

וטעם "מתיו", שכל אנשיו יזכו בזה ולא יכרת אפילו מקצת השבט בחטאו. ואולי "מתיו" רמז לראשי משפחותיו הארבע, ויהיה טעם "מספר" כמו במספר, וכן לזנות בית אביה (לעיל כ"ב-כ"א), ירחצו מים (שמות ל' כ'), ורבים כן.
או טעמו, שיהיו מתיו מספר ישראל, שימנה ראשון כמשפט הבכור, כי האחד הוא המספר, כי ממנו הכל. ואונקלוס תרגם ויקבלון בנוהי אחסנתהון במנינהון, יתכוין למה שפירשנו, יאמר שיחיה ראובן ולא יכרת, ויהיו מתיו במספרם לעולם, לא ימחה שבטו מישראל, ולא ימנו ביותר מספרם להיותן שני שבטים, שלל ממנו הבכורה והבטיחו בשבט אחד לעולם.
ויש מפרשים כי הברכה הזאת על כיבוש הארץ, יאמר שיחיה ראובן בעוברם חלוצים למלחמה לפני בני ישראל, והטעם שיתגברו ולא ינוצחו, כטעם ועל חרבך תחיה (בראשית כ"ז מ'), ואל ימות, שלא יפלו מהם במלחמה, ויהי מתיו מספר, שיחזרו לאהליהם במספרם ולא יפקד מהם איש, וכן בברכת גד חבירו הזכיר זה הענין. והפירוש הזה קרוב, אבל הראשון נכון יותר בעיני, כי ברכת משה כדרך אשר הזכיר יעקב וכענין ההוא.

ספורנו:

ואל ימות בעולם הזה, באופן שיהיו אנשיו אנשיו מועטים, כעניין ואני מתי מספר. אף על פי שכתוב למען ירבו ימיכם על האדמה.

ועיין גם התרגומים:

רמבמ"ן:

דאס זיינער מאנשאפט אנצאל זיך ערהאלטע

רש"ר הירש:

אונד זיינע אונעדלען זייען שטעטס געצעהלט

1.

במה שונה ראב"ע מכל המפרשים והמתרגמים הנ"ל? (השווה גיליון בראשית תש"ג שאלה ד').

2.

כיצד רגיל ראב"ע לקרוא לצורה סינטקטית זו?

3.

הבא דוגמאות נוספות מן התנ"ך לצורה זו.

4.

מה רוצה ראב"ע להוכיח על ידי הפסוקים שמות ו' ג', בראשית ל"ד ל'?

ספרי פרשה ה':

וללוי אמר... למה נאמר בו? לפי ששמעון ולוי בכוס אחד שתו, שנאמר (בראשית מ"ט) ארור אפם כי עז וכו' וכו' משל לשניים שלוו מן המלך, אחד פרע למלך וחזר והלווה את המלך ואחד – לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה. כך שמעון ולוי: שניהם לוו בשכם.. לוי פרע מה שלוה במדבר שנאמר (שמות ל"ה) ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי. וחזר והלוה את המקום שנאמר (במדבר כ"ה) פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאתו את קנאתי וכו'. שמעון, לא דיו שלא פרע, אלא חזר ולוה שנאמר (שם) ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני.

מהי הקושיה שרצה הספרי לתרץ בזה?

פסוק ח'

"וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ..."

רש"י:

ד"ה וללוי אמר: ועל לוי אמר.

1.

מניין לו לרש"י שכך הוא?

2.

הבא הוכחות מפסוקי התורה לפירוש זה!

3.

מהו הפסוק בבראשית "המוכיח על כולם"? (או: הבונה אב לכולם)

פסוק ח'

"...תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה"

רש"י:

ד"ה אשר נסיתיו במסה: שלא נתלוננו עם שאר המלינים.

1.

מניין לו לרש"י שכך הוא? התוכל למצוא בשמות י"ז א'-ז' סעד לדבריו?

2.

יש ממפרשי רש"י הסוברים שרש"י לא התכוון כאן למסופר בשמות י"ז א'-ז' אלא למסופר בשמות ט"ו כ"ב-כ"ח. מה טעם לדבר? ראב"ע: ד"ה אשר נסיתו במסה: שם,כמו בנסיון. והטעם שהיה חסיד ולא נמצא בו דופי חוץ מדבר מריבה שכבר הענשתו עליו. גם זה יחזיק פירושי בדבר העגל כי לכבוד השם עשהו. א. למה לו לפרש שאין "מסה" בפסוקנו שם מקום? ב. מהי חולשת פירוש זה? ג. במה רואה ראב"ע בפסוקנו סעד לדעתו בדבר חטא העגל? (עיין בדבריו בהקדמה לשמות פרק ל"ב - להלן ביחוד מן "ועתה אחל לפרש"). אמר אברהם המחבר: צריך אני להאריך על דבר העגל. יש מהקדמונים שאמרו שנהרג חור והנה אהרן פחד, ויש מי שאמר כי פחד על ישראל אם יהרגוהו שה' ימיתם כולם. ועל דרך הפשט: אם מעשה העגל עבודה זרה למה פחד אהרן שיהרג? והלא מתו אחריו כמה חסידים מישראל שלא הגיעה מעלתם למעלת אהרן בחסידות לפרסת כף רגל אהרן על ייחוד השם. והנה חבירי דניאל הושלכו לכבשן האש בעבור שלא ישתחוו לצלם, ואיך יעשה אהרן פסל, שהמעשה קשה מהשתחוייה, והלא אהרן קדוש השם היה ונביא על ישראל ומצוות רבות נתנו על ידו עם משה אחיו. והנה יהיה חור טוב ממנו, ואם הוא עשה עבודה זרה חייב היה משה להרגו קודם עובדי העגל. והנה משה התפלל בעדו והעובדים הרג. ואיך היה אחר כן מכפר על בני ישראל הוא וזרעו עד סוף כל הדורות? ואל תשים לבך אל דבר קח לך עגל בן בקר לחטאת כי אינו על דבר העגל. כי הנה כמוהו ביום הכפורים לכל כהן משוח מצוה לתת פר בן בקר לחטאת. ולא נוכל לומר בעבור חטאת האב. כי כל הכהנים היו בני אלעזר ובני איתמר וכבר נולד פינחס. ועוד בפרשה שיתנו ישראל שעיר עזים אחד לחטאת והם לא עשו דמות שעיר. גם פרה אדומה איננה לכפר על עבודה זרה רק לטהר הטמאים. וכל אנשי המחקר מודים כי השם לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה, ואין כל נביא שליח. והנה ראינו שאמר משה לפני מותו: תמיך ואוריך לאיש חסידיך. והנה לא הזכיר דבר העגל. רק לא נמצא בו אלא מה שנמצא במשה והמה דבר מי מריבה כאשר אפרש במקומו. ויש אומרים כי ישראל רימו אהרן שעשו דפוס עגל והשליך אהרן הזהב באשר ולא הרגיש. וראייתם: ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. וזה אינו נכון כי אהרן איך בחרו השם אם היה טיפש שירמוהו פתאים. ועוד, למה בנה מזבח לפני וציוה שיזבחו זבחים ועולות. ואחרים אמרו, אין זה אהרן שעשה העגל אחי משה. גם זה הבל, כי הקהל לא נקהלו רק אל ההווה תחת משה. וכן כתוב: והנה אהרן וחור. ואם היה אחר, למה לא הרגו אהרן או משה ברדתו מן ההר גם התפלל בעדו. כי איננו נכון שיעשה חסיד עבודה זרה בעבור אחרים שלא ימותו. גם אומרים רבים כי פירוש חג לה' מחר שהעובדים העגל יהיו נהרגים על ידי משה. כי אין משמע דברו רק אחר שבנה המזבח לפני העגל ציוה להכריז במחנה שישחטו מחר במזבח שבנה. כמו אסרו חג בעבותים. וכן עשו, וישכימו ממחרת ויעלו עולות. ומחשבות הלב אינם מועילות כי הנוקב את השם על פי דבורו יהרג. וככה האומר נלכה ונעבדה אלהים אחרים. והמפרש אנכי עשו בכורך - אנכי מה שאנכי אבל עשו הוא בכורך, אינו פשט, ולא יצא מחכמת הדיבור. ואם ישאל אדם בבית דין את חברו: האתה הוא חברי שהלויתי לך כך וכך, ואמר: אני, לא יוכל לומר מחשבתי היתה שאני חברו לא יותר. גם ככה דברי דניאל לנבוכדנאצר מרי חלמא לשנאך דרך מוסר. ועתה אומר לך דעת הגאון רב סעדיה אמר כי אהרן עשה בערמה כאשר עשה יהוא. על כן בנה מזבח. והקשה על נפשו: אם כן למה התאנף השם בו? והנה השיב: בעבור שלא הרגם מיד כאשר עשה בבואו. גם זה אינו נכון, כי הוא קרא חג לה' מחר.  וזה השם הוא שם עצם לכבוד השם. ולא יתערב אחר עמו כמילת אלהים שהוא לעניינים רבים. ועוד, למה לא הזכיר זה בענותו למשה כי הוא אומר ואשליכהו באש. ואין המענה דומה לשאלה. ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד: חלילה חלילה שעשה אהרן עבודה זרה. גם ישראל לא ביקשו עבודה זרה רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירש, כי ראו שהמן אינו יורד  בהר סיני ומשה התעכב שם ארבעים יום, ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל כי הוא לא אמר להם מתי ירד, גם הוא לא ידע. כי השם אמר לו: עלה אלי ההרה ושב שם עד שאתן לך לוחות הברית. ומילת "אלהים" - כבוד חונה בצורת גויה. וככה אמרו: אשר ילכו לפנינו. ואם תשים לבך אל המסע הראשון אז תבין זה. והנה לכבוד השם נעשה על כן בנה אהרן מזבח לפניו והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם. וכן עשו כאשר ציום. וזו תשובת אהרן כי נקהלו עליו וכמו שהודעתיך  כי כל קהילה ואחריה "על" היא גנאי. ואם אחריה "אל" היא לשבח. כמו: ויקהלו אל המלך שלמה. וזה ואתה ידעת את העם כי ברע הוא. כי אני לא עשיתי רע להם. כי לא ביקשו רק אשר ילך לפניהם ולכבוד השם עשיתיו. רק בעבור שישראל היו מעורבים עם ערב רב, וזהו כי ברע הוא. ולא אמר רע הוא. וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה והביאו זבחים והשתחוו לו ואמרו אלה אלהיך ישראל. ואל תתמה בעבור שהכתוב אומר כי שחת עמך סרו מהר. כי לא כתוב כל עמך. הלא תראה כי לא מעל בחרם רק עכן לבדו, והנה כתוב: חטא ישראל גם עברו גם גנבו גם כחשו גם שמו בכליהם. והנה כל עובדי העגל לשם עבודה זרה שאמרו אלה אלהיך ישראל או היתה כן במחשבם לא היו רק שלשת אלפים, והנה הם חצי עשירות עשירית המחנה. והכלל: כי לא נעשה כהוגן על דבר שנחשב לפתאים שהיה עבודה זרה. ואל תתמה בעבור שהתאנף ה' באהרן. כי זה בעבור שהיה הוא הסיבה כי הנה נענש עם משה אחריו על דבר מי מריבה ולא חטאו בזדון. וכתוב עליהם: לא האמנתם בי מריתם מעלתם...

 

תרגום אונקלוס, מוסיף כאן על לשון הכתוב:

לגבר דאשתכח חסידא קדמך (=לאיש הנמצא חסיד לפניך).
נסיתו בניסיתיה והוא שלים (=והיה תמים; עיין בראשית י"ז א': והיה תמים. תרגום אונקלוס: והוי שלים).
בחנתיה על מי מצותא ואשתכח מהימן (=ונמצא נאמן).

3.

מה סיבת התוספות האלה?

פסוק ט'

"הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע"

רש"י:

ד"ה האומר לאביו: כשחטאו בעגל ואמרתי מי לה' אלי נאספו אלי כל בני לוי וצויתים להרוג את אבי אמו והוא מישראל או את אחיו מאמו או בן בתו וכן עשו. ואי אפשר לפרש אביו ממש ואחיו מאביו וכן בניו ממש שהרי לויים הם ומשבט לוי לא חטא אחד מהם שנאמר כל בני לוי.

ד"ה כי שמרו אמרתך: לא יהיה לך אלהים אחרים.

ד"ה ובריתך ינצרו: ברית מילה. שאותם שנולדו במדבר של ישראל לא מלו את בניהם והם היו מולין ומלין את בניהם (ס"א: אותם שנולדו במדבר שישראל לא מלו את בניהם והם היו מולין).

ראב"ע:

ד"ה האומר: על השבט ידבר, כמו שמואל שבא כאשר נגמל אל בית ה' להרגילו.

ד"ה כי שמרו אמרתך: כמו שמרו עדותיו וחק נתן למו עד שיורום לישראל...

1.

מה ההבדל העקרוני בין שני המפרשים?

2.

הידועים לך עוד מקומות בתורה שבהם מתגלה אותו הבדל עקרוני בין שני המפרשים הנ"ל?