רוצח בשגגה

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו':

א.שלושה הם ההורגים בלא כוונה:
ב. יש הורג בשגגה והעלמה גמורה, וזהו שנאמר בו (שמות כ"א) "ואשר לא צדה..." ודינו שיגלה לערי מקלט ויינצל.
ג. ויש הורג, ותהיה השגגה קרובה לאונס; והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא, שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם. ודינו שהוא פטור מן הגלות; ואם הרגו גואל הדם, נהרג עליו.
ד. ויש הורג בשגגה, ותהיה השגגה קרובה לזדון; והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה, או שהיה לו להיזהר ולא נזהר. ודינו שאינו גולה, מפני שעוונו חמור, אין גלות מכפרת לו; ואין ערי המקלט קולטות אותו, שאינן קולטות אלא המחוייב גלות בלבד. לפיכך, אם מצאו גואל הדם בכל מקום והורגו – פטור...
ו. כיצד? הזורק אבן לרשות הרבים והרג... הרי זה קרוב למזיד, ואינו נקלט: מפני שזו פשיעות היא, שהרי היה לו לעיין, ואחר כך לזרוק...
יב. מי שהיה דולה את החבית להעלותה בסולם ונפל על חברו והרגו, פטור מן הגלות: שזה כמו אנוס הוא, שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העיתים אלא כמו פלא הוא: אבל אם היה משלשל את החבית ונפלה על חברו והרגתהו, היה יורד בסולם ונפל על חברו, היה מעגל במעגלה ונפלה על חברו והרגתהו - גולה, שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העיתים להיזק, ודבר קרוב הוא להיות, שהרי טבע הכובד לירד למטה במהרה; הואיל ולא זירז עצמו ולא תיקן מעשיו יפה בשעת ירידה - יגלה.

1.

הסבר, למה קיצרה התורה בפרשת משפטים (במקום המוזכר ברמב"ם בהלכה ב) בדברהּ לראשונה על ערי המקלט, והאריכה במקומנו?

2.

מהי תכלית הישיבה בערי המקלט היוצאת מן האמור בדינים דלעיל, ואיזו דעה מקובלת אינה מתאימה כלל לדינים הנ"ל?

3.

מה הם סוגי השוגגים הפטורים מן הישיבה בערי המקלט, ומהי סיבת הפטור הזה?

דעות שונות לרבותינו בטעם מצוות עשה שנצטוו בית דין של ישראל לשלוח מכה נפש בשגגה מעירו ולהושיבו בערי המקלט שנאמר (כ"ה)

"וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ"

רמב"ם, מורה נבוכים מאמר ג' פרק מ':

היות רוצח בשגגה גולה – הוא להשקיט נפש גואל הדם, עד שלא יראה מי שבאה התקלה הזאת על ידו.

ספר החינוך:

משורשי המצווה הזאת, לפי שעניין הרציחה חמור עד מאוד, שבה השחתת העולם... ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג – מכיוון שבאה תקלה גדולה כזו על ידו - שיצטער עליה צער גלות, ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים. ועוד יש תיקון העולם במצווה כמו שביאר הכתוב, שיינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגהו על לא חמס בכפיו, שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר. לבל יראו קרובי המוכה את הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשה הרעה – וכל דרכי התורה נועם וכל נתיבותיה שלום.

רבנו בחיי­:

ונס שמה רוצח מכה נפש, אבל אינו חייב מיתה, כיוון שלא הרגוֹ במזיד והדין הזה יורה, שהלב עיקר האדם, ועיקר כל המצוות וכל העבירות, ועל כן הוא נענש בגלות ולא במיתה,לפי שלא היה ליבו בהסכמת הרציחה, ואין חיוב העונש במיתה, עד שיהיו הלב והגוף משותפין באותה רציחה, הגוף בתנועתו והלב בכונתו, וכיוון שלא הסכימו שניהם בכך – גולה. ואינו נהרג. וכן לעניין המצווה: הכל תלוי בלב, שאם עשה מצווה ולא נתכוון בה בליבו לעשותה לשם שמים – אין לו שכר. ודין תורה להיות רוצח בשגגה גולה, שכן מצינו באדם הראשון. זה שאמר הכתוב (תהילים כ' ה) "זכור רחמך ה' וחסדיך כי מעולם המה" אמר דוד: רבונו של עולם, רחמיך וחסדיך הם על הרוצח שאתה מכין לו ערי מקלט וגולה שם, כיוון שלא הרג במזיד... ואותן הרחמים מעולם הן, שכן עשית לאדם הראשון שהביא מיתה לכל הדורות וריחמת עליו להיותו גולה שנאמר (בראשית ג) "וישלחהו ה' מגן עדן". וכתיב: "ויגרש את האדם".

שד"ל:

...והנה בדורות הראשונים בטרם יהיו העמים מסודרים תחת מלך ושרים ושופטים ושוטרים היתה כל משפחה נוקמת נקמתה ממשפחה אחרת, והקרוב יותר אל הנהרג היה חייב לנקום מיתתו. והתורה העמידה שופטים ושוטרים ונטלה הנקמה מיד היחידים, ומסרה אותה לכל העדה. והנה כשהייתה הרציחה בזדון, ייתכן להשקיט את הגואל, כי יאמרו לו: הנח להם לשופטים, הם יחקרו הדבר, ואם בן מוות הוא - ימיתוהו: אבל כשהייתה ההריגה בשוגג, לא היה אפשר להשקיט את הגואל, ולהכריחו לראות מי שהרג את אביו נשאר ללא עונש, כי היה נראה לו וליודעיו, כאילו אינו אוהב את אביו: מאחר שאינו נוקם את נקמתם. והדעת הזאת לא היה אפשר לעקור אותה בבת אחת, וראתה החכמה האלוקית, שאם יהיה גואל הדם נענש מיתה בנקמו את קרובו הנהרג בשגגה, עדיין לא יימנעו כל הגואלים ולא רובם מעשות נקמת קרוביהם, ועל ידי זה ירבו הנהרגים ללא תועלת, וגם יגדל הצער והנזק במשפחה אחת, כי אחר שקרה לה המקרה הרע, שנהרג אחד מאנשיה בשגגה, עוד יהיה אחד מהם נענש מיתה על שנקם נקמת אחיו, גם איננו רחוק שבשעה שיהיה הגואל יוצא ליהרג - יתקומם העם על השופטים וירבו קלקול באומה. לפיכך מה עשתה התורה? הניחה זכות לגואל לנקום מיתת קרובו, אבל קבעה מקום מקלט לנוס שמה הרוצח, ולא יוכל הגואל לבוא שם ולהרגו.

1.

מהי מטרת ערי המקלט, לפי הדעות הנ"ל?

2.

איזה מהטעמים הנ"ל מתאים ללשון התורה "ונס שמה", ואיזה מהם ללשון המשנה (מכות פרק ב') "גולה" - "רוצח שגלה לערי מקלט"?

3.

התוכל להסביר מה טעם לא דיברה המשנה בלשון "נס" אלא רק בלשון "גלה"?

4.

במה דומה הטעם הניתן על ידי שד"ל לטעם חז"ל בעניין אשת יפת תואר (עיין גיליון כי תצא תשכ"ט ועלון הדרכה שם!) ולטעם האברבנאל במצוות "שום תשים עליך מלך" (עיין גיליון שופטים תש"ז)?.