"ובשמו תשבע"

"אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ"

תנחומא מטות א':

(במדבר ל"ה) "איש כי ידור נדר לה'", ...אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: הוו זהירין בנדרים ואל תפרצו בהן, שכל הפורץ בהן - סופו למעול בשבועות, והמועל בשבועות - כופר בו בקדוש ברוך הוא, ואין לו מחילה לעולם, שנאמר (שמות כ') "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא". וכתוב אחר אומר (ירמיהו ד') "ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה". אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לא תהיו סבורין שהותר להישבע בשמי אפילו באמת, אין אתם רשאים להישבע בשמי, אלא אם יש בכם כל המידות האלה, שנאמר: "את ה' אלוהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק" ושתהיו כאותם שלושה שנקראו יראי אלוהים, ואלו הן: אברהם, איוב ויוסף, אברהם דכתיב (בראשית כ"ב) "כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה"; איוב דכתיב (איוב א') "תם וישר וירא אלוהים"; יוסף דכתיב (בראשית מ"ב) "את האלוהים אני ירא"; "ואותו תעבוד" - אם אתה מפנה עצמך לתורה ולמצוות, ואין לך עבודה אחרת, לכך נאמר "ואותו תעבוד"...
...אם יש בך כל המידות האלה - אתה רשאי להישבע, ואם לאו - אין אתה רשאי.

רמב"ם, הלכות שבועות פרק י"א הלכה א':          

כשם ששבועות שווא ושקר בלא תעשה – כן מצוות עשה שיישבע מי שנתחייב בשבועה בבית דין בשם, שנאמר "בשמו תישבע" – זו מצות עשה, שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא, והידור וקידוש גדול הוא להישבע בשמו.

ספר החינוך, פרשת עקב מצווה תל"ה:

להישבע בשמו בה' בעת שנצטרך להחזיק דבר או להרחיקו, לפי שיש בזה גדולה בחוקו יתברך והגבורה והרוממות, ועל זה אמרה התורה "ובשמו תישבע" ...
משורשי המצווה הזו כי בהיותנו מקיימים דברנו בשמו הגדול תתחזק בלבנו האמונה בו והשגחתו עלינו ועל כל דברינו, וזה דבר ברור.

רמב"ם, ספר המצוות:

מצווה ז' היא שציוונו להישבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו, כי בזה תהיה הגדולה והכבוד, והוא אומרו יתברך "ובשמו תישבע". ובביאורו עוד אמרו: אמרה תורה "הישבע בשמו" ואמרה תורה "לא תישבע"? רצונה לאמור: כמו שהשבועה אשר אין צורך אליה - מזהיר ממנה, והיא מצוות לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך - מצווה בה, והיא מצות עשה.

רבי אליהו מזרחי, בפירושו לרש"י על התורה:

... אבל הרמב"ם ז"ל סמך על מה שאמרו: אמרה תורה 'הישבע בשמי' ואמרה תורה 'אל תישבע בשמי', כלומר כמו שהשבועה שאינה צריכה נמנעת, והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך חובה, והיא מצות עשה.
ואני תמה, האיך סמך על מאמרם זה לחייב ממנו שהשבועה בעת הצורך חובה, והיא מצות עשה – והלוא הוא אשר לימדנו דרכי המתחייבין, ואיך לא השגיח בזה וחייב מה שחייב? וכי אם אמר הרופא לחולה: "אל תאכל צונן, ואל תשכב בטחב בזמן שאתה חולה – ותאכל צונן ותשכב בטחב בזמן שאתה בבריאות", יתחייב מזה שיהיה דיבורו השני כמו דיבורו הראשון. וכמו שהראשון חיובי שלא יאכל, כן דיבורו השני חיובי שיאכל וישכב? הוא שקר בלא ספק!
אלא הראשון חיובי, והשני רשותיי, שמאחר שהוא בריא לא יזיקו. ואם אמר לך: לא תאכל תאנים ותאכל רימונים – לא יחויב שיהיה מחויב לאכול רימונים, כמו שהוא מחויב שלא לאכול תאנים. והתורה עצמה אמרה "לא תאכל עליו חמץ - שבעת ימים תאכל עליו מצות", ופירושו שאי אתה רשאי לאכול חמץ, אבל אתה רשאי לאכול מצה. ואם לא תאכל אלא פירות אינך עובר בעשה...
אף כאן אמרה התורה: אי אתה רשאי שתישבע בשמי שבועה שאינה צריכה, ואתה רשאי שתישבע  בשמי שבועה שצריכה, לא שהוא חובה להישבע.

פסוק כ'

"אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ"

רמב"ן:

ד"ה ובשמו תישבע: אינה מצווה שיישבע, אבל הוא אזהרה, כי בשמו לבד תישבע לא בשם אל אחר, על כן כתוב אחריו (פסוק י"ד שם) "לא תלכון אחרי אלוהים אחרים מאלוהי העמים...", שלא תלכו בדבר מכל אלה, שלא תיראו מהם ולא תעבדו אותם, ולא תישבעו בשמם. אבל בגמרא של מסכת תמורה (ג' ב') דרשו אותם בשבועת אמת דשריא (= שהתירו להישבע בשם ה')... וראיתי עוד בתנחומא: "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לא תהיו סבורין, שהותר לכם להישבע בשמי אפילו באמת. אין את רשאים להישבע אלא אם יהיו בכם כל המידות הללו..."

(עיין דברי התנחומא שהובאו בשאלה א').

והנה פירוש הכתוב לדעתם "ובשמו תישבע" רשות, שיתיר לנו להישבע בשמו על דרך הכבוד, כאילו אמר את ה' תירא, אבל בשמו תישבע ולא תירא מזה. ומפני ששם ההיתר הזה אחר היראה והעבודה, דרשו שאין היתר לשבועה אלא לאחר כל המידות הללו.
או יאמר: "את ה' אלוהיך תירא" ותהיה יראתו גדולה על פניך, עד שיהיה שמו לך לשבועה, כי ברצותך לקיים כל דבר תישבע בשמו, ויהיה פירוש "ואותו תעבוד", לדעתם, שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד, שעושה מלאכת רבו עיקר, וצורכי עצמו טפל, עד שיבוא מזה מה שאמרו (אבות פרק ד') "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", שאפילו צורכי גופו לשם עבודת האל יהיו, יאכל ויישן ויעשה צרכיו כדי קיום הגוף לעבוד ה', כעניין שאמר (בראשית רבה ט') (על הפסוק בראשית א' ל"א) "והנה טוב מאד" – זו שינה. וכי שינה טובה היא? אלא מתוך שהוא ישן קמעא, הוא עומד ועוסק בתורה. ויתרון בכל צורכי הגוף למקרא שכתוב (תהילים קמ"ו) "אהללה ה' בחיי אזמרה לאלוהי בעודי" – וזה פירוש נכון.