"פן יש בכם..."

פסוק י"ח

"וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת
וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי"

רש"י:

ד"ה והתברך בלבבו: לשון ברכה. יחשוב בליבו ברכת שלום לעצמו, לומר: לא יבואוני קללות הללו, אך שלום יהיה לי.

ד"ה והתברך: בנדיר"א שוי"א בלעז, כמו "והתגלח" "והתפלל".

1.

מה ראה רש"י לפרש ד"ה הזה פעמיים?

2.

מה ראה רש"י צורך לפרש "והתברך" – לשון ברכה, והלוא דבר ידוע הוא, ומה בא להשמיענו? שים לב: רש"י נוהג לפרש מילה קשה או צורה נדירה עם הופעתה הראשונה, והלוא כבר מצינו התפעל של שורש ב,ר,ך בבראשית כ"ב י"ח: "וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" בבראשית כ"ו ד': "וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" ומה ראה לפרש צורה זו כאן? ועיין תרגום אונקלוס: בראשית שם שם: ויתברכון בדיל בנך כל עממי ארעא ובמקומנו פסוק י"ח: ויחשב בלבה למימר שלמא יהא לי...

3.

ר' וולף היידנהיים, הבנת המקרא, מתייחס לדברי רש"י אלה: פירשתיו לעיל פרק כ"ח ס' ד"ה והתמכרתם, ושם אמר: ... ועיקר הוראת התפעל על ציור עניין מה אשר בנפש, יהיה כן חוץ לנפש או לא יהיה כן. דוגמת "והתברך בלבבו" כ"ט י"ח. מה הדמיון שבין התפעל של "והתמכרתם" לבין התפעל של "והתברך"?

4.

מה ראה רש"י להוסיף על דברי הכתוב את המילים: "לא יבואוני קללות הללו אך שלום יהיה לי" – מה תיקן בזה?

פסוק י"ח

"כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ"

רש"י:

ד"ה בשרירות ליבי אלך: במראית ליבי, כמו (במדבר כ"ה י"ז) "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב", כלומר, מה שליבי רואה לעשות.

לשם מה מוסיף רש"י את דבריו: "כלומר...", והלוא את "שרירות ליבי" כבר הסביר עד למילים אלה?

פסוק י"ח

"לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה"

ראב"ע:

ד"ה למען ספות אמר ר' יהודה הלוי, נוחו עדן: לשון כריתה כמו (בראשית י"ח כ"ג) "האף תספה" כלומר, שיחשוב המתברך לבטל דברי הצדיק, שהוא כינוי במילת רווה, עם דבר הצמאה. וכינה הצדיק ב"רווה" כמו (ירמיהו י"ז) " כעץ שתול על מים", והרשע ב"צמאה", כמו (ירמיהו שם) "כערער בערבה".
ויחשוב כי גם ברכתו בלבו תפסיק הקללה. ויפה פירש, לולא שמילת "רווה" תואר השם, והיה ראוי להיות: רווי את הצמא.
ויאמר ר' יונה המדקדק (=ר' יונה אבן ג'נאח), כי טעמו בעבור שיראה שיְכַלה התם על הרשע, על כן יחשוב בלבו רע, ואין זה נכון בעבור "שלום יהיה לי".
ולפי דעתי, שמילת "ספות" לשון תוספת, כמו (ישעיה ל' א') "ספות חטאת", והטעם "שלום יהיה לי", אף על פי שאלך בשרירות לבי, כי בצדקת הצדיקים אחיה, כי הם רבים, ואני יחיד חוטא, על כן כתוב אחריו "לא יאבה ה' סלוח לו כי אז יעשן אף ה'..." והטעם – מיד ייכרת.
גם זה הפסוק לעד על פירושי, במילת (במדבר ט"ו כ"ח) "ונסלח לו".
והנה "ספות", כי הרווה תוסיף על הצמאה. ומשל הצדיק ברווה כטעם (תהילים א') "כעץ שתול על פלגי מים", והרשע בצמאה כטעם "כערער בערבה", והעד שכתוב בתחילה (י"ז) "שורש פורה ראש ולענה", והוא במקום צמא.

רשב"ם: 

ד"ה למען ספות הרווה: המזיד שמתוך שובע הוא חוטא.

ד"ה הצמאה: לתיאבון, שאינו רשע, כעושה להכעיס מתוך שובע.

1.

מה המשותף לשלושת הפירושים המובאים בראב"ע (פירוש ר' יהודה הלוי פירוש ר' יונה המדקדק ופירוש הראב"ע עצמו) בניגוד לפירוש הרשב"ם?

2.

מהי ביקורת הראב"ע על דעת ר' יונה?

3.

האם לפי פירושים אלה (כולם או אחדים), המילים "למען ספות" הן המשך מחשבותיו של המתברך בליבו, או הן תגובת הכתוב למחשבותיו?

4.

באילו משתי הוראות של "ספות" המוזכרות בראב"ע מפרש הרשב"ם את פסוקנו?

פסוק י"ח

"שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ"

ר' יצחק עראמה, עקדת יצחק פרשת נצבים:

שהתחכם בעצמו לומר: "אחר שהאלוהות האלה לא ירעו ולא ישחיתו אלא אצל המודים בתורה ובלתי שומרים אותה, הנה אם כן "שלום יהיה לי" ולא אירא מהם, כי בשרירות ליבי אלך לכפור בתורה מעיקרה, והכופר בכל פטור. מה תאמר, כי ישיגוני הרעות בסלק השגחת משמרתו מעלי... הנה בתוך עמי אנכי יושב ובפקוד עליהם בטוב השגחתו והסתירם תחת כנפיו, בקבלם את הטוב מאת האלוהים גם לי גם להם יהיה".
והוא מה שיראה באומרו "למען ספות הרווה את הצמאה". והוא משל נמרץ לפי הכוונה: כי האדם שיש לו שתי שדות סמוכות זו לזו, האחת צמאה, צריכה תמיד למים והאחרת רווה בלתי צריכה להם, כי בידוע כי בהשקותו הצמאה הוכרח להשקות הרווה, אף על פי שלא יכוון או שלא ירצה להשקותה. וכן חשב זה הכופר, שאף על פי שלא יכוון להשקותם משפע ברכותיו או שלא ירצה בו, הנה יקבל הטוב וההצלה בתוך הכלל.
ויהיה מאמר "שלום יהיה לי" משמש לשני העניינים: (1) להוצאת עצמו מכלל הנכנסים בברית האלה ו-(2) להינצלו מטעם היותו מחובר להם.

הכתב והקבלה:

ד"ה בשרירות ליבי אלך: אחר שדיבר מעוון חמור של עבודה זרה, במה שאמר: "אשר לבבו פונה היום", סמך לו עניין רע ומר, ואמר: "פן יש בכם שורש פורה רוש ולענה" והוא איש אשר מקורו מושחת בפינות שהן עיקריות בתורתנו, והוא שכשישמע דברי האלה הזאת, כל דקדוקי הברית ופרטי המצוות, קצתם מבוארים בטעמם, קצתם אין לשכל מבוא בהם, ויאמר: באמת הרבה מצוות יש, ואני נבוך בהם, ואני בעניינם במלחמה תמידית - פעם אתעורר לקיומם ופעם אחדל, מפני שהם דברים שאין השכל מחייבם, ואין ביכולתי להשיגם, לכן לא אלך אלא במה שמחשב לבי ושכלי ומה שדעתי גוזרת, ובזה יהיה שלום לי מבלי שום התנגדות פנימית, כי בהיותי הולך אחד הדברים הנכונים בטעמם, שבעה לה נפשי ומשתעשעת בהם, מה שאין כן בדברים הנעלמים ובלתי גלויים אל השכל".
ומילת "לב" הונח על הדעת והשכל והבינה.

1.

מה ההבדל בין שניהם בפירוש המושג "שלום"?

2.

מה הוא מהלך מחשבתו של האיש אשר לבבו פונה היום מעם ה', ובמה הוא שם ביטחונו, לדעת כל אחד מן הפירושים?

3.

האם מסכימים שני המפרשים הנ"ל בפירוש המילה "כי" זה עם זה ועם פירושו של ראב"ע?

4.

איזה משני הפירושים נראה יותר? - שים לב להקשר.

5.

מהי חולשת בעל הכתב והקבלה בהסבר הפסיכולוגי הניתן בדבריו?