"וקם העם הזה וזנה..."

השווה את פסוקינו (ט"ז-י"ח): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים." לויקרא כ"ו כ"ז–מ"א ובייחוד לשני הפסוקים האחרונים מ' –מ"א: "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי. אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם." מה הקושי המשותף למקומנו ולמקום ההוא?

פסוק ט"ז

"וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה"

אור החיים:

קשה, וכי קימה היא לו, והלוא ירידה והשפלה היא לו הזונה אחרי אלוהי נכר? ואולי שיכוין לומר על דרך אומרו "וישמן ישורון ויבעט", והוא אומר "וקם העם" פירוש תהייה לו קימה בעולם בירושת הארץ ועושר וכבוד וישמן, ומזה יצא לו שיבעט...

1.

בעל אור החיים מביא ראיה לפירושו הנ"ל מן הפסוקים הבאים בפרקנו. היכן הראיה?

2.

התוכל לפרש "וקם" זה באופן אחר, על דרך הפשט?

"אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ"

רש"י:

ד"ה נכר הארץ: גויי הארץ.

ר' וולף היידנהיים, הבנת המקרא (פירוש לרש"י):

רוצה לומר שאין "נכר" תואר אל "אלוהי", ... כי אם תואר אל הגוי יושב הארץ והוא הנקרא "נכר הארץ", וכמו שתאמר "כל בן נכר", "הסירו את אלוהי הנכר", ונפתח הכ"ף בעבור המקף.

הסבר מדוע אין רש"י יכול לפרש ש"נכר" תואר ל"אלוהי"?

פסוק ט"ז

"וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ"

העמק דבר:

...דגם ישיבת ארץ ישראל גרם לזה, כדאיתא במדרש שיר השירים רבה על הפסוק (ה' ג') "רחצתי את רגלי איככה אטנפם", שאמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: "יודעת הייתי שאבק של אותו מקום משיאני לעבודה זרה."

1.

הסבר, מה הפליאה בפסוקנו שרצה ליישב על ידי דבריו?

2.

מהו רעיון המדרש "שאבק אותו מקום" משיא לעבודה זרה?

3.

היכן מצינו רעיון זה בספר דברים?

פסוק י"ז

"וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי..."

רמב"ן:

איננו וידוי גמור, כעניין "והתוודו את עונם" (ויקרא כ"ו מ') אבל הוא הרהור וחרטה שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם.

מה הראיה לכך שגם פה וגם שם איננו וידוי גמור?

פסוק י"ח

"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי"

רמב"ן:

פעם אחרת! כי בעבור שהרהרו ישראל בליבם כי חטאו לאלוקים ועל כי אין אלוקים בקרבם מצאום הרעות האלה, היה ראוי לרוב חסדי ה' שיעזרם ויצילם, שכבר כפרו בעבודה זרה. וכעניין שאמר (ירמיהו ב' ל"ה) "הנני נשפט אתך על אמרך לא חטאתי".
ולכך אמר, כי על הרעה הגדולה אשר עשו לבטוח בעבודה זרה, יסתיר עוד פנים מהם, לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות, רק שיהיו בהסתר פני הגאולה, ויעמדו בהבטחת פני רחמיו (ויקרא כ"ו מ"ד) "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים", עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלמה, כמו שנזכר למעלה (ל' פסוק ב') "ושבת עד ה' אלוקיך וכו'".

1.

מה הם הקשיים השונים שמיישב הרמב"ן בדבריו אלה?

2.

מה רצה להוכיח בעזרת ירמיהו ב' ל"ה?

3.

מה רצה להוכיח בעזרת דברים ל' ב'?

4.

לשם מה על הרמב"ן לפרש "ואמר" – שהרהרו ישראל בליבם,הלא אין זו פעם ראשונה שבאה מילת "ואמר" במובן של הרהור הלב?

5.

יש אפשרות לטעון נגד פירוש הרמב"ן מלשון הכתוב. מהי הטענה?

פסוק י"ז

"ווְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה"

אברבנאל:

היה וידויָים שבעבור שלא היו דבקים ואדוקים באלוהיהם, אלוהי נכר הארץ אשר עבדו, לכן ימצאון הרעות האלה, לפי שעבדו העבודת כוכבים ומזלות שלא כראוי בשלמותה.

העמק דבר:

בשביל שהקדוש ברוך הוא מסתיר פניו ממנו ומראה בזה אשר לא חפץ בנו, ובעל כורחנו מוכרחים אנחנו לעבוד עבודה זרה, על כן כתיב (שופטים ג' י"ב): "ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה'", והוא בשביל שלא היה בכל השנים הללו אור הנבואה ורוח הקודש.

פסוק י"ח

"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא"

ירושלמי סנהדרין פרק י' הלכה ב:

ר' יעקב בשם ר' אחא אומר: מאי דכתיב (ישעיה ח') "וחיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וקיוויתי לו"? אין לך שעה קשה בעולם מאותה שעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא".
"וקיויתי לו" - שאמר לו בסיני (=בתורה) (פסוק ל"א כ"א): "כי לא תישכח מפי זרעו".

1.

הסבר את דברי המאמר הזה?

2.

כיצד מפרש המאמר את הקשר שבין פסוקינו י"ז–י"ח לבין הפסוקים הבאים י"ט–כ"ז. (שים לב לכך שפסוק י"ט נדרש בגמרא סנהדרין כ"א ע"ב: אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצווה לכתוב משלו, שנאמר, "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת".)