האדם

אברבנאל, מקשה:

"וייצר ה' אלוקים מן האדמה כל חית השדה" – מה ענין זה לכאן? ואם בא הכתוב לספר יצירת האשה, למה זה זכר בתוך ספורה קריאת שמות לכל בעלי החיים, שאינו מן הדרוש? ויקשה בכלל זה, שאם בא הכתוב להגיד, שהניח שמות הדברים כפי הסכמתו, מדוע אמר בלבד חית השדה ועוף השמים, ולא זכר יסודות וצמחים, דוממים ומתכות ושאר הנמצאים, שהרי ראוי להניח להם גם כן שמות?

פסוק ז'

"וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה"

תענית כב ע"ב:

ר' יוסי אומר: אין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות [רש"י: כי אין בו כח להרויח ולהתפרנס מיגיעו] ואין הבריות מרחמות עליו. [מהרש"א: שהוא עצמו גרם לו חולי ע"י סיגוף]. אמר רב יהודה אמר רב: מאי טעמא דר' יוסי? דכתיב (בראשית ב') "ויהי האדם לנפש חיה" – נשמה שנתתי בך – החייה!

בראשית רבה י"ד י':

"ויהי האדם לנפש חיה": ר' יהודא אמר: עשאו עבד מכורן (מכור לצמיתות, משועבד) בפני עצמו, דאין לא לעי לא נגיס (=אם אינו יגע ועמל, אינו אוכל), הוא דעתיה דר' הונא (ויש גורסין דר' חנינא) דאמר (איכה א') "נתנני ה' בידי לא אוכל קום"...

ר' דוד הנגיד, בן רבנו אברהם בן הרמב"ם (פרשת בראשית מתורגם מערבית י"ל בהוצאת קרינפיס, ירושלים תש"ז):

ואני אומר עוד "ויהי האדם לנפש חיה" שחובה על האדם שישתדל בחיי נפשו, יחיה את נפשו ואל ימיתנה, ירפאנה ולא יחלנה, יען כי לנפש יש בריאות ומחלה, ומחלת הנפש היא האיולת והסכלות וקניית המדות המושחתות, הפריצות והרשעות; ורפואתה – קניית המעלות ומדות טובות והלוך אחרי אנשי הדעת. ומגמת הבורא יתברך מן האדם, שילך בדרכיו יתברך ושיהיו כל מעשיו שלמים ובריאים ונפשו שלמה ומתוקנת ותתמיד בחיים הנצחיים, כמו שאמר "ויהי האדם לנפש חיה".

פסוק ט"ו

"וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ"

בראשית רבה ט"ז:

"ויקח ה' את האדם" – ר' יהודה אומר: עילה אותו. האיך מה דאת אמר (ישעיהו ס"ג ג') "ולקחום עמים והביאום וגו'".
ר' נחמיה אומר: פיתה אותו, האיך מה דאת אמר (הושע ד' ג') "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו'".

רש"י:

לקחו בדברים נאים ופתהו ליכנס.

רד"ק:

אע"פ שזכר למעלה (ב' ח') "וישם שם" חזר ושנה עוד ואמר "ויקח" לפי שרוצה לזכור המצוה שציוהו האל. ועוד הוסיף "לעבדה ולשמרה" שלא זכר בתחילה.
ופירוש "ויניחה" שלקחו ממקום שנברא שם סמוך לגן עדן והניחו בגן עדן. ולמה לא יצרו תחילה בגן עדן אחר שסופו היה להניחו שם? כדי שיהיה המקום ההוא חביב עליו יותר, שהיה חדש אצלו ושיכיר כי האל הולך ומטיב עמו. וטעם "ויקח" כמו (יהושע כ"ד) "ואקח את אביכם מעבר הנהר".

פסוק ט"ו

"וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ"

בראשית רבה ט"ז ב':

"ויניחהו" – נתן לו מצות שבת, כמה דאת אמר (שמות כ' י"א) "וינח ביום השביעי"; "לעבדה" (שם שם ט') "ששת ימים תעבוד", "ולשמרה" – (דברים ה') "שמור את יום השבת".

דבר אחר: "לעבדה ולשמרה" – אלו הקרבנות, שנאמר (שמות ג' י"ב) "תעבדון את האלוקים", (במדבר כ"ח ב') "תשמרו להקריב לי".

1.

מהו המשותף לדעת שני המדרשים האלה בפירוש המילים "לעבדה ולשמרה"?

2.

מהו הרעיון המסומל בדברי בעל ה"דבר אחר"?

------------------------------------------------------------------------------------

הערה: קאסוטו, בספרו "מאדם עד נח" עמוד 68:

נראה שפירושם של חז"ל על "לעבדה" - אלו הקרבנות, אינו דרש בעלמא אלא פשוטו של מקרא.

פסוק י"ט

"וַיִּצֶר ה' אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם
וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ"

ר' נפתלי הירץ ויזל, אמרי שפר:

חפץ ה' שהאדם יקרא שמות לחיה ולבהמה ולעוף השמים, על כן הביאם אליו לראות מה שם יקרא לכל אחד מהם, והוא, ברוך הוא, צופה ויודע הכל, וידע מה יקרא להם, ושיכוון בכל שם כפי הראוי לאותו המין. ואם כן – מילת "לראות" כמו (פרק י"א) "לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם"; (תהלים י"ד ב') "לראות היש משכיל דורש את אלוקים"; וכן, "לראות מה יקרא לו", כי הוא משגיח בכל עת, כי קריאת השמות איננו לבד שיבדלו בשמותיהם לדעת מי זה ומי זה, אבל השם הוא תולדתו הפנימית ולאיזה דבר נברא לשמש...

ספורנו:

כדי שיראה ויתבונן איזה שם ראוי לכל אחד מהם כפי המעלה המיוחדת לצורתו.