הגביע באמתחת בנימין

הסבר מה היתה "התחבולה" אשר למענה היה צריך להחזיר את הגביע, ומה היה הצורך בהחזרת הכסף גם בפעם הראשונה גם בפעם השנייה.

מה היתה תכלית שימת הגביע דווקא באמתחת בנימין?

מה ההבדל בין שלושתם בפירוש המילים "נחש ינחש בו"?

מה הקושיה שרוצה הרמב"ן לישבה בפירושו?

מהם דברי יוסף אשר לדעת בן אמוזג "מכחישים" את פירוש "המשתדל", וכיצד הם מכחישים אותו?

לדעת בעל אור החיים נראה מתשובת האחים, שאין הם מאמינים בנחשים ובגביע כאמצעי לניחוש. מהיכן למד לומר כן?

תרגום אונקלוס:

מן קדם ה' אשתכח חובא דעבדך.*

רש"י:

ד"ה האלוקים מצא: יודעים אנו שלא סרחנו אבל מאת המקום נהיתה להביא לנו זאת. "מצא בעל חוב לגבות שטר חובו".

המשתדל, (פירוש קצר לתורה מאת ש"ד לוצטו):

עשה עצמו כמודה, כי ראה שאם היה מכחיש, לא היה מועיל כלום והיה מקציפו יותר, ואחר שראה שאין תקנה להציל את בנימין, ביקש שתהיה האשמה על כולם יחד ולא על בנימין לבדו.
ובפרט כי בתחילה אמרו "אשר ימצא אתו מעבדיך ומת", ואע"פ שהאיש אמר להם "אשר ימצא אתו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים", הנה אם היה נשאר לבדו עבד, מי יצילהו מיד אדוניו אם ירצה להעליל עליו פעם אחרת?! והנה אם מאהבתו את בנימין, ואם מפני שערב אותו לאביו, ואם מפני החרטה על מה שעשו ליוסף, בחר להיות הוא ואחיו בעבדות עם בנימין, ואולי במשך הזמן ימצאו מקום לברוח משם כולם יחד.

בן אמוזג:

אין הכוונה כדברי המשתדל (עיין לעיל), אלא רצה לרמוז ליוסף, כי כל היסורים הבאים עליהם לא בגלל פשעם וחטאתם בענין הגביע, וגם לא מרוע לבו של יוסף, רק מהשגחת האל שמענישם; ומליצת "מצא" תורה כן.

אור החיים:

מה נאמר לאדוני: פירוש אמירה – בדרך ריצוי, פירוש דיבור – בדרך מלחמה, מה נצטדק – במשפט, אם נבוא לפני דיינים, כי אין מפלט בכולן, ואין זה אלא מעשה האלוקים להיפרע מהם עוונם כשמצא לגבות חובו, ולצד שהעוון שבידם הוא לכולם יחד – "הננו עבדים לאדוני...".
עוד ירצה באמרו: מה נצטדק, כי מעתה כשנמצא הגביע באמתחת בנימין, אין עוד מקום לקל וחומר האמור בדבריהם (פ' ח') "הן כסף אשר מצאנו..." כי בנימין לא היה מהמחזירים הכסף.

מה ההבדל בין שני פירושיו?

הסבר את דברי המדרש, ומהיכן בפסוקנו דייקו לומר כן.

פרק מ"א פסוק נ"ז

"וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף
כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ"

תרגום אונקלוס:

וכל-דיורי-ארעא עלו למצרים למזבן-עיבורא מזדבן במצרים.

רש"י:

ד"ה וכל הארץ באו מצרימה: אל-יוסף לשבור. ואם תדרשהו כסדרו היה צריך לכתוב: לשבור מן יוסף.

רשב"ם:

וכל-הארץ באו מצרימה אל-יוסף לשבור.

ראב"ע:

ד"ה לשבור אל-יוסף: הפוך והן הוא וכל הארץ באו מצרים אל-יוסף לשבור.

שד"ל:

הבאים לא היתה כוונתם ללכת אל יוסף, אלא למצרים.

פרק מ"ג פסוקים כ"ז-כ"ח

"וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי 
וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי וַיִּקְּדוּ וישתחו (וַיִּשְׁתַּחֲווּ)"

יוסף שואל את אחיו שתי שאלות והאחים משיבים על שתיהן, ראשון ראשון, אחרון אחרון. האם פיסוק הטעמים של השאלות ושל התשובות זהה, או שיש הבדל ביניהן?