1) פסוק ט'
ד"ה אריק חרבי: אשליף, ועל שם שהוא מריק את התער בשליפתו ונשאר ריק, נופל בו לשון הרקה כמו (בראשית מ"ב) "מריקים שקיהם", (ירמיהו מ"ח) "וכליו יריקו", ואל תאמר: אין לשון ריקות נופל על היוצא אלא על התיק ועל השק ועל הכלי שיצא ממנה, אבל לא על החרב ועל היין ולדחוק ולפרש "אריק חרבי" כלשון (בראשית י"ד) "וירק את חניכיו" אזדיין בחרבי, מצינו כלשון אף על היוצא (שיר השירים ח') "שמן תורק"; (ירמיהו מ"ח) "ולא הורק מכלי אל כלי", "לא הורק הכלי" אין כתיב כאן, אלא לא הורק היין מכלי אל כלי, מצינו הלשון מוסב על היין, וכן (יחזקאל כ"ח) "והריקו חרבותם על יפי חכמתך", דחירם. |
| ב. |
השווה לדבריו כאן את דבריו (בראשית י"ד):
ד"ה וירק: כתרגומו "וזריז", וכן (ויקרא כ"ו) "והריקותי אחריכם חרב" – אזדיין בחרב עליכם. וכן (שמות ט"ו) "אריק חרבי", וכן (תהלים ל"ה) "והרק חנית וסגור".
היש או אין סתירה בין דברי רש"י שם לדבריו במקומנו? | |
5) פסוק י"ד
ד"ה ירגזון: מתרגזין. |
| א. |
מה תיקן בהביאו את המילה הארמית? ועיין בראשית כ"ט ד"ה וגללו. |
| 1. |
פרק ט"ו פסוק ט'
"אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל..."
מה המשמעות המיוחדת ש"אויב" הוטעם בתביר ולא בזקף?
הערה: מעניין לציין, שבצורת הכתיבה המיוחדת של שירת הים רק בפסוקנו בא רווח אחרי טעם טפחא (אשיג) ואילו כל יתר הרווחים סומנו אחרי הטעמים: סוף פסוק, אתנחתא, זקף. |
| 2. |
פרק ט"ז פסוק ח'
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ ה' אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו..."
| 1. |
למפסיק גרש ("בערב") קודמים 3 משרתים. מי מן המשרתים האלה באים במקום מפסיקים?
השווה:
יחזקאל מ"ד ב'
"הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה"
שמואל א' כ"ט ד'
"וַיֹּאמְרוּ לוֹ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים"
בראשית ל' ל"ה
"וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַתְּיָשִׁים"
יהושע ח' כ'
"וַיִּפְנוּ אַנְשֵׁי הָעַי אַחֲרֵיהֶם" |
| 2. |
השווה:
פסוק י"ב
"שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם..."
היכן נסגרת כאן פתיחת האמירה, ומהו ההבדל לעומת פסוק ח'? | |
 שאלה קשה
 שאלה קשה ביותר
|
