ספירת העומר וחג השבועות

חגיגה י”ז ב':

אמר אביי: מצוה לממני יומא, ומצוה לממני שבועי (=והיינו כשיגיע למספר שבעה ימים, יאמר: "שהם שבוע אחד", ובשמונה ימים – "שהם שבוע אחד ויום אחד...").

פסוק כ"א

"וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם
כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ"

הכתב והקבלה:

אחר שדיבר הכתוב ממצוַת הספירה, שהמכוון בו לדעת המחברים להראות החפץ הגדול על היום הנכסף והוא יום מתן תורתנו, כי ספירת הזמן לדבר מה יורה על הצער ההוא בהעדרו ועל התענוג המקווה בהוייתו, ולפי שיציאתנו ממצרים היתה לקבל התורה האלוקית, כדכתיב (שמות ג') "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלוקים אל ההר הזה", כלומר, שתקבלו התורה שהוא עיקר גדול שבשבילו נגאלו, והוא התכלית היותר טובה ויותר יקר להם מן החירות הגשמי מעבדות הגופני, לכן נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו התשוקה הגדולה אל יום הנכבד בספירת כל יום ויום, הולך וסופר עד הגיענו אליו, הולך ומתקרב אליו יום יום;
ועל הגעתנו אל היום אשר תשוקתנו אליו, אמר "וקראתם בעצם היום הזה", כלומר: כאשר הגעתם אל היום הזה (=זייד איהר אנגעלאנגט אן דיזעם טאגע), אז "מקרא קדש יהיה לכם".
כי גם אל ההתקרבות וההזדמנות אל דבר ישמש לשון קריאה, כמו (שמואל ב', י"ח י"ט) "ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד", (שמואל ב', כ' א') "ושם נקרא איש בליעל"; וגם על הפגישה והתקרבות שאינו בפתאומי כי אם בכוונה יאמר (ישעיהו י"א א') "צדק יקראהו לרגלו", שתרגומו: בקשוט קרביה לאתריה, שצדקתו היתה תמיד לנגד רגליו.

רבנו יעקב בן הרא"ש, בפירוש הטור הארוך:

ד"ה וספרתם לכם: יש אומרים טעם לספירת העומר, לפי שהיו ימי קציר והעם טרודין ואינן מצויים בבתיהם לשמוע מפי שלוחי בית דין היוצאים ולא היו יודעין מתי קידשו החודש, ולכן ציוה לספור. ומטעם זה נמי הספירה בלילה, כי ביום הם טרודים.

ספורנו לפרקנו, פסוק ה':

ד"ה בין הערבים פסח לה': ...וכלל שבת והפסח וחג המצות בדיבור אחד, כי שלשתם נצטוו קודם מתן תורה, אבל בשאר המועדות ייחד לכל מועד דיבור לעצמו והתחיל דיבור חג השבועות מן העומר, כי מאז מתחיל קציר העומר וספירת השבועות, שהם מענין החג הנקרא "חג הקציר", ו"חג שבועות" שבו נתן הודאה לאל יתברך על שבועות חוקות קציר ששמר לנו. (המליצה שאולה מירמיה ה' כ"ד), כי אמנם מכוונת הרְגָלִים הם התפילה וההודאה כמו במועד חודש האביב (שמות כ"ג ט"ו) התפילה לאל על האביב וההודאה על הגאולה. ובהיות כי הצלחת הקציר תהיה כפי מזג הזמן מתחילת האביב עד הקציר, כאמרו (ירמיהו שם) "שבועות חוקות קציר ישמור לנו" היה העומר הודאה על האביב, המקריב ביכורי השדה לבעלים והיה הקרבן עמו לתפילה על העתיד, והיתה הספירה זכרון תפילה יום יום והיה חג הקציר הודאה על טוב הקציר, וחג האסיף על טוב האסיף.

פסחים ס"ח ע"ב:

...ר' יהושע לטעמיה דאמר שמחת יום טוב נמי מצוה היא, דתניא ר' אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. ר' יהושע אומר "חלקהו: חציו לאכילה ושתיה, וחציו לבית המדרש", ואמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו: כתוב אחד אומר (דברים י"ז): "עצרת לה' אלוקיך" וכתוב אחד אומר (במדבר כ"ט) "עצרת תהיה לכם". ר' אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם, ור' יהושע סבר: חלקהו: חציו לה' וחציו לכם.
אמר ר' אלעזר: הכל מודים בעצרת (=בחג השבועות) שבעינן נמי "לכם", מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה הוא.

      רש"י:

ד"ה דבעינן נמי לכם: שישמח בו במאכל ובמשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל, שניתנה תורה בו.

מגילה ל"א א':

ת"ר: בפסח קורין בפרשת מועדות ומפטירין בפסח גלגל (יהושע ב')... בעצרת – (דברים ט"ז) "שבעה שבועות תספור לך" ומפטירין בחבקוק (ג'). אחרים אומרים: (שמות י"ט) "בחדש השלישי" ומפטירין במרכבה (יחזקאל א').

אברבנאל:

...והנה לא נתנה התורה טעם לחג זה שיהיה זכר ליום מתן תורה לפי שלא הוקבע החג לזכרון מתן תורתנו, כי התורה האלוקית והנבואה אשר בידינו עדים על עצמה ואין צורך לקדש יום לזכור אותה.
אבל היה טעם חג השבועות להיותו התחלת קציר חטים, כי כמו שהיה חג הסוכות לתכלית אסיפת התבואות, כך היה חג השבועות בתחילת אסיפתם, כי רצה ה' יתברך שבהתחלת האסף התבואות שהם מזון האדם, שהראשונה מהם היא החיטה שבחג השבועות היו מתחילים לקצור יעשו חג להודות לנותן לחם לכל בשר ובתכלית התבואות יעשו חג אחר.
ואין ספק שביום חג השבועות ניתנה התורה אבל לא נצטוה החג על זכירתה...

שם עולם על חומש ויקרא, (אחרי הביאו דברי אברבנאל הנ"ל מוסיף):

וכן תיקנו אנשי כנסת הגדולה מייסדי התפילות "את חג השבועות זמן מתן תורתנו"...