שאלת הבן החכם

פסוק כ'

"כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר..."

מכילתא בא י"ג י"ד:

"והיה כי ישאלך בנך...": נמצאת אומר: ארבעה בנים הם, אחד חכם אחד רשע אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. חכם מה הוא אומר (דברים ו' כ'): "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוקינו אתכם?" אף אתה פתח לו בהלכות הפסח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
רשע מה הוא אומר (שמות י"ב כ"ו): "מה העבודה הזאת לכם?" לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר אף אתה הקהה את שניו ואמור לו (שמות י"ג ח'): "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" – לי ולא לך, אילו היית שם לא היית נגאל.
תם מה הוא אומר (שמות י"ג י"ד): "מה זאת?" ואמרת אליו: "בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים".
ושאינו יודע לשאול את פתח לו, שנאמר (שמות י"ג ח'): "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".

בעל עקדת יצחק, שואל (שער ל"ח):

יש לדעת למה ייחסו חז"ל שאלת "מה העבודה הזאת לכם" (שמות י"ד כ"ו) לרשע ואמרו שהוציא עצמו מן הכלל, והלא החכם אמר (דברים ו') "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוקינו אתכם"?
ומאמר "אלוקינו" אינה תשובה גמורה, שכבר אפשר שהוא מודה באלוקות ואינו מודה במצוות.

פסוקים כ"ד-כ"ה

"וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵינוּ
לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים             לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה
וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת
לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ                כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ"

רמב"ן:

ד"ה וטעם כי ישאלך בנך: שישאל תחילה על מה יעידו אלה המצוות הנקראים "עדות", בעבור שהם זכר לנפלאותיו ועדות בהם, כגון המצה והסוכה והפסח והשבת והתפילין והמזוזה; ומה החוקים, כי נעלם טעמם בתורה; והמשפטים, ישאל מה המשפטים שנעשה במצוות האלה, שנסקל העושה מלאכה בשבת ונכה את הארבעים לזורע כלאים, כי משפטי ישוב המדינות בדיני השור והבור והשומרים ושאר הדינין שבתורה צדיקים וטובים הם, כל רואיהם יכירום.
וציוה בתשובת השאלה הזאת, שנגיד לשואל כל ענין יציאת מצרים. והכוונה בזה הוא הטעם במה שאמר בעשרת הדברות "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", כי יתכוון, שנודיע לבן השואל, כי ה' הוא הבורא והחפץ והיכול, כאשר נתבאר לנו ביציאת מצרים; וזה טעם "לעינינו", כי אנחנו היודעים ועדים מן האותות והמופתים שראינו שם, כי ה' אלוקינו הוא האלוקים בשמים ובארץ אין עוד מלבדו. כי כל זה יודע ביציאת מצרים, כאשר פירשתי בדיבור ראשון.
והנה ראוי לנו לתת כבוד לשמו, כי הוא בוראנו ואשר הגדיל חסדו עמנו, ויצונו לעשות את החוקים האלה הנזכרים בעדות חוקים ומשפטים, 'ליראה אותו' – בעשותנו העדות זכר לנפלאותיו.
"לטוב לנו" – בעשית החוקים, כי טובים הם, אין בהם חוק שתהיה בו רעה כלל, אע"פ שלא נתברר טעמם לכל.
"להחיותנו כיום הזה" – במשפטים, כי בכללם נחיה, וכולם טובים, אין בהם רעה כלל, אבל כולם גורמים חיים טובים בסוף.
והנה אנחנו חייבין לעשות רצון הבורא שהוא אלוקינו ואנחנו עמו וצאן ידו. ואין בכל מצוותיו רק טוב, ועוד שתהיה לנו צדקה לפני ה' אלוקינו ויתן לנו שכר טוב בעשיית כל המצוות האלו. קרא גמול המצוה "צדקה", כי העבד הקנוי לרבו שהוא חייב לעבוד אותו, אם יתן (=רבו) עוד שכר בעבודתו, צדקה יעשה עמו.

אבן כספי, משנת כסף:

ד"ה וצדקה תהיה לנו: כטעם (דברים ט"ז כ') "צדק צדק תרדוף" וכן פירשנו (בראשית ט"ו) "ויחשבה לו צדקה" – מענין צדק ואמת. והכוונה, כי בעבור שזכר שלא יאמרו לבניהם, כי יעשו המצוות לקבל פרס הטוב בעולם הזה, שהם טובות מדומות, יאמר להם עתה התכלית הגמור, והוא "וצדקה תהיה לנו כי נשמור..." כמאמר החכם "אין תכלית האמת אלא שתדע שהתאמת", וכבר נתבאר זה במה שאחר הטבע.

פסוקים כ"ד-כ"ה

"וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת... לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה... כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ"

משך חכמה, (ר' מאיר שמחה מדוינסק):

הענין יראה, דהאדם המצַוה דבר מה הלא הוא רק לתועלתו ולטובתו, ואם כן אין המצוּוֶה צריך לכוון רק לתועליות נפשו גם כן; לא כן הבורא יתברך, אשר אין לו שום תועליות מן הבריאה, כי (איוב ל"ה ז') "אם צדקת מה תתן לו", ואם כך מכוון שלו הוא רק לטובתנו ולחיותנו, ואם כן – מן הראוי שגם אנו לא נכוון לתועליות נפשנו, רק להפיק רצון הבורא המצַוה בלי שום תועלת לעצמותו, וזהו שאמר "ורצונו... לטוב לנו... לחיותנו", רק לטובתנו, "וצדקה תהיה לנו כי נשמור... לפני ה' אלוקינו", הוא להפיק רצונו בלבד, כאשר ציונו בלי שום טובה אליו, כן גם אנחנו בעשייתנו לא נכוון לשום תוחלת מאומה, ודוק.