דם-צפרדע-ערוב

פרק ז' פסוק ט"ו

"הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר..."

רש"י:

לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה ואומר שאינו צריך לנקביו ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו (ע"פ דברי המדרש).

רשב"ם:

כדרך השרים לטייל בבקר ולרכב אנה ואנה.

ראב"ע:

מנהג מלך מצרים עד היום לצאת בתמוז ואב, כי אז יגדל היאור לראות כמה מעלות עלה. וציוה ה' למשה שילך בבקר ויעמוד לפני היאור ויעש האות שהוא מכת היאור לפני פרעה.

בכור שור:

דרך השרים והמלכים לטייל על שפת הנהר ומוליכים עופות בידם, כגון אושטיר"א ואשפראברי"ש ולוקחין להם עופות אחדים וקורין דיבר"א – ושם תדבר עמו, כי שם לא יהיה עמו עם רב, ותוכל לדבר שם אליו.

ר' יוסף אבן כספי:

ראיתי מנהג מלך מצרים גם היום, כי שני ימים בשבוע, הוא יום שלישי ויום שביעי יצא מלך מצרים עם רכבו ופרשיו במקום ידוע על שפת היאור לשחק כל היום בכדור קטן, ואולי לא היה יכול משה לדבר עם פרעה רק באותם הימים, כי בשאר הימים הוא יושב בחדרו, ואע"פ שלא זכר זה תמיד די אם יזכור בקצתם למשל, ולכן היה סדר משה כן. כי יען היות פרעה עומד על שפת היאור בכילתו ובאהלו באותם הימים; היה משה הולך דרך המים באניה קטנה ויהיה ניצב לקראתו בתוך האניה ומדבר אליו דבריו. וכאשר כלה דבריו ישוב לו לדרכו.

שד"ל, (בשם אחד מתלמידיו):

...או שהלך ליאור לרחוץ כמו שהלכה בת פרעה. וציוהו שידבר לו אצל היאור ולא בביתו, מפני שהיה צריך להכות את המים.

פרק ז' פסוק כ"ו

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי"

בכור שור:

ד"ה בא אל פרעה: אני אלך עמך.

פרק ז' פסוק כ"ט

"וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים"

סוטה יא ע"א:

(שמות א' י') "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" – תנא: הוא התחיל בעצה תחילה שנאמר (א' י') "ויאמר אל עמו" – לפיכך לקה הוא תחילה, שנאמר (ז' כ"ט): "ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים".

פרק ח' פסוק ו'

"וַיֹּאמֶר לְמָחָר"

אבן כספי:

חשב פרעה כי כאשר הודה משה במהרה כי עתה הגיע תכלית המכה, לכן איחר הדבר וסבל מכאוב ואמר "למחר", ומשה הכיר ספוק לבו, וענהו במהרה "כדברך למען תדע".

פרק ח' פסוק י"ד

"וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ
וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה"

רש"י:

ד"ה להוציא את הכנים: לבראתם ממקום אחר.

ד"ה ויעשו כן: שהכו עפר הארץ.

ראב"ע:

ד"ה להוציא את הכנים: טעמו: להולידם מהארץ כמעשה אהרן ולא יכולו.

ד"ה ויטעו: להזכיר "ותהי הכנם" פעם אחרת, כי גם היא היתה בחרטומים.

אברבנאל:

...אומר אני שהחרטומים עשו מעפר הארץ כנים כמו שעשה אהרן ועל זה נאמר "ויעשו כן החרטומים" שעשאום בפועל. האמנם פרעה היה מתרה בם, שלא היה חפץ שעוד יוסיפו צרה על המכות אלא שיסירו אותם, כמו שהסיר משה מכת הצפרדעים; וכאשר יעשו המכה כאהרן ויסירו אותה כמשה יודע שהם חכמים מחוכמים.
והנה החרטומים מפני כבודם השתדלו לעשות המכה ולהסירה אחר כך, כתאות פרעה; והנה בענין העשיה עשו כאהרן, וזהו שאמר: "ויעשו כן החרטומים בלטיהם", אבל מיד אחרי זה השתדלו להוציא הכנים מן הארץ "ולא יכולו", שלא היו יכולים להסירם, כי היתה הכנים באדם ובבהמה, והמה עצמם – רוצה לומר: החרטומים וסוסיהם היו מלאים מהם ובזה כסתה כלימה פניהם.

הכתב והקבלה:

ד"ה ויעשו כן: ...להוציא: ...ולדעתי מילת "כן" מן (שמות ט"ז ה') "והכינו את אשר יביאו"; וטעמו: החרטומים עשו הכנות והזמנות לפי חכמתם לחדש גם כן בריאה זו אבל לא הועילה להם בזה. ואפשר לפרש מילת "להוציא" מן (בראשית מ"ה) "הוציאו כל איש מעלי", (עזרא י' י"ט) "להוציא נשיהם" לשון גירושין והרחקה (פארט שאופפען) וטעמו: רצו בהשתדלות חכמתם לבטל מהם מכה זו, כי מה להם להוסיף צרה על צרתם, כי כבר היו באדם ובבהמה, וכפירוש הרא"ש.