אהרן ובניו הנותרים

פסוק ט"ז

"וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף"

גמרא זבחים ק"א ע"ב:

"דרש דרש" – שתי דרישות למה? אמר להו: "מפני מה חטאת זו נשרפה ואלו מונחות?"

רש"י:

ד"ה שתי דרישות: דרישה לנשרפת – למה נשרפה? דרישה למונחות – למה מונחות להמתין לערב ולא נאכלו ביום?

ספרא שמיני ג':

מה ת"ל: "דרש דרש משה"? שתי דרישות. אמר להם: "מפני מה נשרף זה? ומפני מה נאכלו אלו?"

רש"י:

ד"ה דרש דרש: שתי דרישות הללו: "מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלו אלו?" כך הוא בתורת כהנים.

פסוק ט"ז

"וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם"

ויקרא רבה י"ג (א'):

אמר רב הונא: בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה, ואלו הן: בשבת ובכלי מתכות ובאונן.
בשבת מניין? שנאמר (שמות ט"ז) "ויותירו אנשים ממנו עד בקר וירום תולעים ויבאש ויקצף עליהם משה". כיון שכעס שכח לומר להם הלכות שבת, אמר להם (ט"ז כ"ג) "הוא אשר דבר ה' אכלוהו היום, כי שבת היום לה'".
ובכלי מתכות מניין? שנאמר (במדבר ל"א י"ד) "ויקצוף משה על פקודי החיל" וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה, שכח לומר להם הלכות כלי מתכות. וכיון שלא אמר משה, אמר אלעזר הכהן תחתיו, שנאמר (ל"א כ"א) "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא... זאת חוקת התורה אשר צוה ה' את משה" – אמר להם: "למשה רבה צוה ולי לא צוה".
באונן מניין? שנאמר (ויקרא י' ט"ז) "ויקצף על אלעזר ועל איתמר", וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה, שאונן אסור לאכול בקדשים.

רלב"ג, (בסיום פירושו לפסוקים ט"ז-כ'):

והנה הורה זה על זריזות משה לקיים מצות ה' יתעלה עד שהעלימה ממנו זריזותו ההתישבות על זאת המצוה שבאתהו מאת ה', באופן שיעמוד על ענינה, אם היא נוהגת בקדשי שעה לבד או תנהג גם כן בקדשי דורות עם שרוב התבודד שכל משה במושכלות היה מונע אותו מהשיב מחשבתו באלו הענינים המעשיים באופן שלם; הלא תראה שזה היה מונע אותו מלסדר דבריו עם בני אדם באופן ראוי ולזה היה אהרן לו למליץ.

פסוק י"ז

"מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ"

רלב"ג:

הנה יהיה ההכרח והרצון בזה: מדוע לא אכלתם את החטאת שיהיה במקום הקודש.

פסוק י"ח

"אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי"

השוה:

י"ב – י"ג   

"קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה' וְאִכְלוּהָ... וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי ה'  כִּי כֵן צֻוֵּיתִי"

י"ד – ט"ו   

"וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר... וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'"

י"ח

"אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי"

רנה"ו, (באור) י"ג: 

ד"ה כי כן צוויתי: שתאכלו מנחת שמיני אותה האמור למעלה בפרשה, לפי שבשבעת ימי המלואים שרפו הפרים הנקרבים, הוצרך לצוות על מנחת יום השמיני שיאכלוה כדין כל נותרת שבפרשת צו. ואע"פ שהיו אוננים (אין אונן אוכל בקדשים, ציוה על מנחה זו שיאכלוה).

ט"ו:

ד"ה כאשר צוה ה': בפרשת צו. ועתה נאמר לי, שהיום תאכלו הפעם הראשון החזה והשוק, וגם קדשים קלים אסורים לאונן... אבל היתה הוראת שעה ביום זה שלא ינהגו אנינות, מטעם "בקרובי אקדש".

פסוק כ'

"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו"

ספרא:

הודה מיד ולא בוש לומר לא שמעתי.

תלמוד זבחים ק"א ע"ב:

לא בוש לומר לא שמעתי, אלא שמעתי ושכחתי.

רש"י:

ד"ה ויטב בעיניו: הודה ולא בוש לומר לא שמעתי.

פסוק כ'

"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו"

ספרא (י"ב):

הודה מיד ולא בוש לומר לא שמעתי.
אמר ר' יהודה: חנניה בן יהודה היה דורש כל ימיו: "קשה הקפדה שגרמה לו למשה לטעות". אחרי מיתתו הריני כמשיב על דבריו: ומי גרם לו שהקפיד אלא שטעה!

דעות שונות לפרשנים בהסבר חילוקי הדעות בין משה ואהרן.

רש"י:

ד"ה הייטב בעיני ה': אם שמעת בקדשי שעה (שאפילו אני אונן, חייב הייתי לאכול) אין לך להקל בקדשי דורות (ושעיר של ראש חודש – קדשי דורות הוא).

הכורם, (מבני חבורת "הבאור" בסוף המאה ה-18):

הכוונה: אם כבשתי צערי ולא בכיתי להצדיק דין שמים ברבים, הייטב בעיני ה' לאכול את בשר החטאת מתוך שמחה ונחת ולבי מלא יגון ועצב, ובשר קדשים ראוי לאכלו בשמחה ולא באבלות.

שד"ל:

ד"ה "הן היום הקריבו": אני וארבעה בני הקרבנו את חטאתנו ואת עולותינו לכפר בעדנו ואף על פי כן קרו אותי כאלה, שמתו שני בני, אם כן הרי אין אנחנו רצויים לפני המקום. ואם כן – אם אכילת החטאת היא כאשר אמרת לכפר על העדה (עיין רש"י י', י"ז ד"ה "ואתה נתן לכם"), היתכן שנכפר אנחנו על העדה בהיותנו אנחנו נזופים למקום? ואם בכל זאת היינו אוכלים אותה והיינו מתברכים בלבנו, שעדיין אנו רצויים לפניו ועדיין אנו כדאים לכפר על העם, "הייטב בעיני ה'"? – הלא יותר תבער חמתו על זדון לבנו זה.