תפילין

פסוק ט'

"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ..."

פסוק ט"ז

"וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ..."

מנחם בן-סרוק, "המחברת":

ערך "טף": מתחלק לד' מחלקות: האחד (אסתר ג') "טף ונשים" כמשמעו. השני (יואל ד') "יטפו ההרים עסיס"... השלישי (יחזקאל כ"א ב') "והטף אל דרום"; (מיכה ב' ו') "אל תטיפו יטיפו"; (עמוס ז' ט"ז) "ולא תטיף על בית ישחק"; (דברים ו' ח') "והיו לטוטפות בין עיניך" – לשון מלל וניב שפתים.
ופתרון "והיו לטוטפות" כה הוא וכה ענינו: כאמור (תהלים ט"ז ח') "שויתי ה' לנגדי תמיד"; וכה הזהיר משה את ישראל באמרו: "והיו לטוטפות בין עיניך": "עמי! שית אמרי נגד פניך וחוקותי מול עיניך, ואל תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".
הוא אשר דבר שלמה בספר משלי (ג' ג') "קשרם על גרגרותיך, כתבם על לוח לבך". הרביעי (ישעיהו ג' י"ט): "הנטיפות והשרות והרעלות" מיני עדי חלאים הם.

רשב"ם:

ד"ה לאות על ידך: לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך, כעין (שיר השירים ח') "שימני כחותם על לבך".

ראב"ע, בפירוש הקצר (הוצאת פלישער וינא תרפו):

ט' ד"ה והיה לך: לאות על ידך ולזכרון בין עיניך: יתכן על שני פרושים (=אפשר לפרשו בשתי דרכים): האחד על דרך (משלי ג' ג') "קשרם על גרגרותיך כתבם על לוח לבך" והיה טעם "לאות" כמו לסימן.
ומהו שיהיה לאות ולזכרון? הוא "כי ביד חזקה" שתשמור כן בלבך ולבנך. וכן הכתוב השני (י"ג ט"ז) "והיה לך לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך" והוא "כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים". ומלת "טוטפות" זרה במקרא, ויש אומרים מטעם "והטף אל דרדם".
והפירוש השני להיותו כמשמעו לעשות תפילין של יד ושל ראש. ובעבור שהעתיקו כן חז"ל, בטל הפירוש הראשון, כי אין עליו עדים כמו שיש לפירוש השני.

ראב"ע, בפירוש הרגיל (הנמצא בחומשים) ד"ה והיה לך:

יש חולקים על אבותינו הקדושים, שאמרו כי "לאות" ו"לזכרון" על דרך (משלי א') "כי לוית חן הם לראשך". גם "וקשרתם לאות על ידך" כמו (משלי ו') "קשרם על לוח לבך", גם "וכתבתם על מזוזות ביתך" כמו (משלי ג') "כתבם על לוח לבך". ומהו שיהיה לאות ולזכרון? שיהיה שגור בפיך, כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. ואין זה דרך נכונה. כי שם בתחילת הספר כתוב "משלי שלמה" והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל, ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה. רק הוא כמשמעו. על כן לא נוציאו מיד פשוטו, כי בהיותו כמשמעו איננו מכחיש שיקול הדעת, כמו (דברים י') "ומלתם את ערלת לבבכם", שנצטרך לתקנו לפי הדעת.

הרכסים לבקעה, פסוק ט':

ד"ה למען תהיה תורת ה' בפיך: תמיד כשתעשם לאות על ידך ובין עיניך, זכרם תמיד, ותהיה על ידי כך תורת ה' בפיך לדיבור פה. וסוף המקרא הזה מפר ומבטל דברי המפרש תחילתו בדרך חיצונית.

שד"ל:

ד"ה והיה לך לאות: והקראים אומרים שהוא משל ויפה טען עליהם הראב"ע ובדורנו גם הכורם קיים דעת הקראים.
...ואין ספק שאם היה משל, היה לו לומר "כאות על ידך וכזכרון בין עיניך", לא "לאות", "לזכרון", מאחר שהמצוות אינן משל ושיר, (כמו נבואות ישעיה שאמר "הן על כפים חקותיך") אלא מליצה פשוטה, והכורם התחכם להסיר מעליו קושית הלמד"ים הללו (לאות ולזכרון) ופרש שהאב יאמר לבנו: "החג ע"י שחיטת הפסח ואפיית המצות יהיה לך לאות על ידך, שהם דברים הנעשים בידים, ולזכרון בין עיניך, שאתה רואה מצה ומרור מונחים לפניך". וזה עוות הכתוב, כי הבן איננו עושה אלא האב. ואיך יאמר "על ידך"? וכן למטה (ט"ו-ט"ז) "על כן אני זובח לה' כל פטר רחם... והיה לאות על ידכה". ועוד: איך יאמר האב לבנו "הוציאך", ולא "הוציאני" או "הוציאנו"? ובפרט אחר שאמר (פסוק ח') "בעבור זה עשה ה' לי". מלבד כי האות הוא סימן קיים, לא מעשה הנעשה לשעתו, ואיך ימשך מן המעשים ההם הנעשים פעם אחת בשנה שתהיה תורת ה' בפינו – כלומר: תמיד? (כטעם: "כי לא תשכח מפי זרעו") ועוד: מה יאמר על (דברים ו' ח') "וקשרתם לאות על ידך"?
והקראים אמרו שהוא כמו (משלי ו' כ"ב) "קשרם על לבך תמיד" (משלי ג' ג') "קשרם על גרגרותיך", "כתבת על לוח לבך", (משלי ז' ג') "קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך"; ולא הבינו כי כל זה דרך מליצת השיר, והעד "כתבם על לוח לבן" שאי אפשר לפרשו כמשמעו, ואם היה כתוב בתורה "וכתבתם על לוח לבך" היינו אומרים שהוא משל. אבל התורה אמרה שנקשור על היד ובין העיניים ונכתוב על מזוזת הבית, ומי יאמר לנו שכל זה משל? ומי יאמר לנו איזו מן המצוות כמשמעה ואיזו מהן משל?

פסוק ט'

"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה'..."

רמב"ן:

שיעורו והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים, למען תהיה תורת ה' בפיך.
ופירושו שתכתוב על ידך ועל בין עיניך יציאת מצרים ותזכור אותה תמיד, למען שתהיה תורת ה' בפיך לשמור מצוותיו ותורותיו, כי הוא אדוניך הפודך מבית עבדים.

הרב א"י קוק, בפירושו לסידור התפילות "עולה ראיה", ח"א עמ' ל"ט-מ:

החיקוק של רשמי הנפלאות צריך שיוחקק על כח המפעל – על יסוד פעולת החיים, ועל כח הרעיון – יסוד המחשבה וההרגשה. שני אלה יחדו יהפכו את הטבע החילוני של האדם לטבע קדוש אלוקי, ותורת ה' תהיה בפיו טבעית, בהגיוני לבבו. כל ההכנה הזאת דרושה היא, מפני שכל היסוד של יציאת מצרים היה להילחם בטבע הגס של החיים, המטביע את האדם במצולותיה של החילוניות; ומאחר שיסודם הגס כ"כ חזק הוא וכדי להילחם בו עד שינוצח הטבע החילוני שבאדם, כדי שיחול בקרבו אותו האור של הטבע הקדוש שבו (=שגנוז בנפש האדם) – צריכה היתה יד חזקה להיגלות, על כן צריכים אנחנו למעשים הקדושים הללו של הנחת תפילין על היד ועל הראש, כדי לסייע בסגולתם את המפעל הגדול הזה, של התהפכות כח החיים החילוניים הגסים לכח חיים אציליים נהדרים בקדושה. – על כן רק ע"י שיהיו "לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך", רק אחרי כל התעצומה הזאת "תהיה תורת ה' בפיך", ולא מבלעדיה. כי כשם שלפעולה הכללית, להכניע את הרוח החילוני הגס של האנושיות, שנתבלט אז במצרים, היה צורך "ביד חזקה", להוציאך משם בדבר ה', כמו כן צריך להמשיך את המפעל הזה, של נצחון הקודש על החילוניות שבחיים, בכח רב וביד חזקה, שעוזה וגבורתה יגלו ע"י המצוה הזאת... שהיא מקיפה בכפילות כוחה את המפעל עם ההשקפה, את היד והעין (=עין השכל). ורק בכח אדיר ומכופל זה אפשר להמשיך את מה שנעשה מני אז "ביד חזקה".