כלאים

פסוק י"ט

"אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם..."

רש"י:

ד"ה את חוקותי תשמרו: ואלו הן: בהמתך לא תרביע כלאים וגו'. חוקים אלו גזרות מלך, שאין טעם לדבר.

רמב"ן:

ד"ה את חוקותי תשמרו: (ומביא את דברי רש"י הנ"ל) ולא הזכירו רבותינו שיהי הטעם נעלם ושיהיו יצר הרע ועובדי עבודה זרה משיבים עליהם אלא בלבישת שעטנז, לא בכלאי הבהמה, ואין הכוונה בהם שתהיה גזרת מלך מלכי המלכים, בשום מקום בלא טעם, כי כל אמרת ה' צרופה, (המליצה שאולה ממשלי ל' ה') רק החוקים הם גזירת מלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלת לעם, ואין העם נהנים בהם, אבל מהרהרין אחריהם בלבם ומקבלים אותם ליראת המלכות וכן חוקי הקב"ה הם הסודות אשר לו בתורה, שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים, אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלמה.
והטעם בכלאים, כי ה' ברא במינים בעולם בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כח התולדה, שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם, וציוה בכוחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם (בראשית א' י"ב) "למינהו". וזו סיבת המשכב שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין, כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורביה.
והמרכיב שני מינים משנה ומכחיש במעשה בראשית כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות. והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע, שיולדו מהם, כגון הפרדים, יכרת זרעם, כי הם לא יולידו.
והנה מצד שני הדברים אלה פעולת ההרכבה במינים כבר נמאס ובטל וגם הצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פרים צומח אחרי כן, ויהיו באיסורם שני הטעמים הנזכרים, וזה טעם "שדך לא תזרע כלאים" שהוא בהרכבה על דעת רבותינו ואסר אף כלאי זרעים, מפני שישתנו בטבעם – גם צורתם, בהיותם יונקים זה מזה, ויהי כל גרעין כאילו הורכב משני מינים.
ואסור לחרוש בשור וחמור, מפני שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת ויבואו לידי הרכבה.

רמב"ם, מורה נבוכים ג' מ"ט:

...ולפי זאת המידה החשובה, (מידת הבושת, שהאריך הרמב"ם לדבר בה ושהיא לדעתו אחד מטעמי איסורי עריות בקרובים) אשר ראוי לכוון אליה ולהחזיק בה, הזהירו חכמים מהסתכל בבהמה ועוף בשעה שנזקקין זה עם זה. וזהו הטעם אצלי באיסור כלאי בהמה. כי בידוע שלא יתעורר איש ממין אחד (=הכוונה: שום בעל חיים ממין אחד) לבעול איש ממין אחר על הרוב, אם לא ירכיבוהו עליו בידים, כמו שתראה אלו הפחותים מולידי הפרדים, עושים תמיד. ומאסה התורה שישפיל איש מעלתו לזה המעשה, למה שבו מן הפחיתות והעזות, שיתעסק בדברים שמאסה התורה לזכרם, כל שכן לעמוד עליהם ולעשותם, רק בעת הצורך, ואין צורך לזאת ההרכבה.
ויראה לי, כי טעם איסור קיבוץ שני מינים באיזה מעשה שיהיה, אינו רק להרחיק מהרכבת שני מינים, רוצה לומר: "לא תחרש בשור ובחמור יחדו", כי אם יקבץ בין שניהם, פעמים ירכיב אחד מהם על חברו.
והראייה על זה, היות הדין הזה כולל לזולת שור וחמור, (משנה בבא קמא פרק ה' משנה ז') "אחד שור וחמור ואחד כל שני מינים, אלא שדיברה תורה בהוה".

רמב"ם, מורה נבוכים ג' ל"ז: 

והנה ביארנו בחיבורנו הגדול, (הלכות עבודה זרה י"ב ז') שהקפת פאת ראש ופאת זקן אסור (ויקרא י"ט כ"ו) מפני שהוא תיקון כומרי עבודה זרה, והוא הסיבה גם כן לאיסור השעטנז (עיין דברים כ"ב י"א), כי כן היה תיקון הכומרים גם כן, היו מקבצים בין הצומח ובעל החיים בלבוש אחד והיה חותם אחד מן המוצאים בידו, תמצא זה כתוב בספריהם...
...ומן הדעות המפורסמות בזמנים ההם אשר השאירום הצאבה (עיין עלון ההדרכה), שהם אמרו בהרכבת האילן באילן אחר, כשיעשה במולד כך, ויעושן בכך וכך, ויאמר עליו כך וכך בעת ההרכבה, יבוא מן המורכב ההוא דבר שחושבים עליו שהוא מועיל תועלות גדולות. המפורסם מכל מה שזכרנוהו הוא מה שזכרו בתחילת ספר העבודה הנבטים (ספר עבודת האדמה של שבטי הנבטים) בהרכבת הזית באתרוג. והאמת אצלי שספר רפואות שגנז חזקיה מזה הכת הובא ללא ספק.
וכן זכרו עוד, שבעת הרכבת מין במין זולתו צריך שיהיה החוטר אשר ירצה להרכיבו ביד נערה יפה ואיש ישגלנה משגל מגונה, רוצה בו שלא כדרכה, ובעת חיבורם על זה הדרך תרכיב האישה הנטע באילן, ואין ספק שזה היה מפורסם ולא היה שם מי שלא היה עושה כן, וכל שכן למה שהתחבר אליו מהנאת המשגל עם התוחלת בתועלות בהם (=עם תקוותו להרבות הפרי). ומפני זה נאסר כלאיים, רוצה לומר הרכבת אילן באילן בעבור שנתרחק מסברת עבודה זרה ומתועבות משגליהן היוצאים מדרך הטבע, ומפני הרכבת אילן נאסר לקבץ איזה שני מיני זרעים שיהיו ואפילו לסמכן זה לזה...

ר' חסדאי קרשקש, אור ה' כלל ו' פרק ב':

ואולם להיות טבע העבודה (=עבודת ה') תחייב התמדה בדבקות ושלא יותר הקשר (=אל ה'), בעבור זה התחכמה התורה התחכמות נפלא בריבוי מצוותיה ובשרשי האמונה בשבעה עניינים אשר הם עיקריה וענפיה, שריגיה ופרותיה. הנה ראשונה בהראות עוצם רוממות יתברך ויכולתו.
שנית רוב חסדיו עמנו.
שלישית בהנחיל אותנו דעות אמיתיות והשגת מה שאפשר השגתו יתברך בו ובנביאיו.
ששית בתת לנו זכירות הערות נפלאות להקיץ לב נרדמים משחת איולתם תמיד. (לסוג השישי הוא משייך את המועדים, תפילין, המילה, טהרה וטומאה, קרבנות, סוכה.)
... וכל זה רמז והערה לאדם, וכן אזהרות הכלאים מזה המין, להעיר לאדם לכוון פעולותיו לתכלית אחד, והוא העבודה האמיתית, מצורף שבא בקצתם הערה והרחקה ממין עבודה זרה, כמו שזכר הרב.

הרב אברהם יצחק קוק זצ"ל, מתוך "טללי אורות":

גזל המשפט של הרכוש הולך הלוך ומתרשם באיסור שעטנז; לא לך להתאים את חופש השימוש של הצמר הנעשק מהכבשה התמה עם השימוש הרחב של הפשתן הבא לך בעבודה קולטורית (=תרבותית) כשרה ונעימה...
וכשם שכיסוי הדם מקרב את ה"לא תרצח" עד גבול החי, ואיסור בשר החלב וכלאיים – את ה"לא תגזול" ו"לא תעשוק", כך מקרב הוא איסור הטרפה את חובת הסעד וביקור חולים אל גבול החי.