החובל בחברו

אברבנאל, מקשה:      

באמרו "ואיש כי יכה כל נפש אדם וגו' ומכה נפש בהמה וגו'" ולמה הובאו כאן המשפטים האלה מהאדם והבהמה, שכבר ציותה התורה עליהם?

והנה אחת מן התשובות הרבות שנתנו לקושייה זו:

ספורנו:

ד"ה ואיש כי יכה כל נפש אדם: בהיות קללת אלוקים אצל קצת בני אדם רעים וחטאים נגד ה' ונגד המלך דבר נקל כאמרו (ישעיה ח') "והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלוהיו" וכאמרם ז"ל (סנהדרין ס') "השומע אזכרה (רש"י: השומע "ברכת ה'" מפי עובד כוכבים) בזמן הזה אין חייב לקרע, שאם אי אתה אומר כן, נתמלא כל הבגד קרעים". (רש"י ד"ה בזמן הזה: שאנו בגלות ואין אימת בית דין מוטלת עליהם... ד"ה נתמלא כל הבגד קרעים: לפי שהדבר תדיר, לפי שאין מתיראין מבית דין). ועם זה נראה שיהיה דיבור המקלל בזה דיבור בטל, בהיות כל קללה נמנעת במציאות ה' יתברך, לכן ביאר הטעם ואמר, כי אמנם הפועל הרע כאשר יהיה נעשה בנושאים מתחלפים, אף על פי שהוא פועל אחד בעצמו, יתחלף עונשו כפי חילוף אותם הנושאים עד שיהיה העונש בהיות החטא באיזה נושא עונש בגוף או עונש מיתה, וכאשר יהיה בנושא אחר למטה ממנו יהיה בעונש ממון.
ועל זה הביא שלוש ראיות, אחד בהורג: שההורג נפש אדם היה חייב מיתה וההורג בהמת חברו חייב ממון בלבד.
שנית בחובל: שהחובל אדם היה ראוי ליענש בגוף לולא חסרון יכולתנו לצמצם כמו שקיבלו חז"ל (בבא קמא פרק ג' ע"ב) והוצרך לענשו ממון, ועם כל זה הממון רב, שחייב בחמשה דברים, כמו שקיבלו הם ז"ל, ומכה בהמה יהיה עונשו ממון מועט.
שלישית בחובל אדם, שהחובל באביו ובאמו היה חייב מיתה, וחובל באדם אחר חייב ממון, ואין צריך לומר מכה בהמה בזה האופן, שיהיה עונשו מעט מאוד. (ולא הזכיר קללת אביו ואמו, כי היא בלתי דומה לזאת הקללה שהוא דיבור בטל לגמרי, ולא כן קללת האב).

1. הרמב"ם, הלכות חובל ומזיק פרק א':

הלכה ב': ...ומשלם (=החובל) הפחת שהפחית מדמיו, שנאמר "עין תחת עין", מפי השמועה למדו, שזה שנאמר "תחת" לשלם ממון הוא.
הלכה ג': זה שנאמר בתורה: "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו", אינו לחבול בזה כמו שחבל בחברו, אלא שהוא ראוי לחסרו איבר או לחבול בו כאשר עשה, לפיכך משלם נזקו. והרי הוא אומר (במדבר ל"ה) "ולא תקחו כפר לנפש רוצח" - לרוצח בלבד הוא שאין בו כופר, אבל לחסרון איברים או לחבלות יש בו כופר...
הלכה ה': ומניין שזה שנאמר באיברים "עין תחת עין" תשלומין הוא? שנאמר בו "חבורה תחת חבורה", ובפירוש נאמר "וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף... רק שבתו יתן ורפא ירפא", הא למדת ש"תחת" הנאמר בחבורה תשלומין, והוא הדין ל"תחת" הנאמר בעין ובשאר איברים. ואף על פי שדברים אלה נראין מעניין תורה שבכתב וכולן מפורשים הן מפי משה רבנו מהר סיני, כולן הלכה למעשה הן בידינו וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע ובבית דינו של שמואל הרמתי ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה רבנו ועד עכשיו.

2.   הרמב"ם, שם פרק ה' הלכות ט'-י'-י"א:

אינו דומה מזיק חברו בגופו למזיק ממונו, שהמזיק ממון חברו, כיוון ששילם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו, אבל חבל בחברו, אף על פי שנתן לו חמישה דברים (נזק, צער, ריפוי, שבת, בשת), אין מתכפר לו, ואפילו הקריב כל אילי נביות אינו מתכפר לו ולא נמחל עוונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו. ואסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחול, אין זו דרך זרע ישראל, אלא כיוון שביקש ממנו החובל ונתחנן לו פעם ראשונה ושנייה וידע שהוא שב מחטאו וניחם על רעתו, ימחול לו. וכל הממהר למחול, הרי הוא משובח ורוח חכמים נוחה הימנו.
ועוד יש הפרש בין נזקי גופו לנזקי ממונו: שהאומר לחברו "סמא את עיני, קטע את רגלי על מנת שאתה פטור" הרי זה חייב בחמישה דברים – (כלומר: חייב המסמא לשלם לנחבל נזק, צער, ריפוי, שבת ובשת, אף על פי שהיכהו בהסכמת המוכה).

לפי דעת יעקב הורוביץ במאמרו בגרמנית "עין תחת עין שן תחת שן" בספר היובל להרמן כהן [*]. יש הוכחה נוספת מסגנון חוקי ח'מורפי בסעיפים הבאים לפשוטו של מקרא יורה על עין תחת עין – ממון.

146 - איש כי ישחת את עין רעהו – עינו תשוחת.
147 - אם אבר (עצם) איש ישבור – אברו ישבר.
229 - כי יבנה בנאי בית לאיש ולא עשה מלאכתו באמונה ונפל הבית אשר בנה והמית את בעל הבית מות יומת הבנאי.
231 - ואם עבד בעל הבית המית, יתן עבד תחת עבד לבעל הבית.
214 - רופא כי יפצע פצע כבד בעבד בן עניים בסכין נחושת והמיתו, עבד תחת עבד יתן.
245 - כי ישכור איש שור והמיתו בפשיעה או בהכאה שור תחת שור לבעל השור יתן.
263 - ואם יאבד הרועה את הבקר או את השה אשר נתנו לו לשמור שור תחת שור ושה תחת שה ישלם לבעליו. (תרגום: ד. ה. מילר)