מזונם של הבריות
בראשית פרק א, פסוקים כט - ל
| א. | ממתי הותרה אכילת בשר (1) |
"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב ..."
סנהדרין נ"ט, ב':
אמר ר' יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב "לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ" ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר (ו' ג') "כירק עשב נתתי לכם את כל"...
מיתיבי:"ורדו בדגת הים" (רש"י: לאדם הראשון נאמר) מאי לאו לאכילה? לא, למלאכה!
רש"י:
ד"ה לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ: השוה להם בהמות וחיות למאכל ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כולם.
וכשבאו בני נח, התיר להם בשר, שנאמר (בראשית ט' ג') "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב" - שהתרתי לאדם הראשון - "נתתי לכם את כל".
ד"ה הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע: לא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר... עד סוף דברי רש"י... ואם כך – יהיה פירוש "את כל ירק עשב לאכלה" – ואת כל ירק עשב. ואינו כן, אבל נתן לאדם ולאשתו כל עשב זורע זרע וכל פרי עץ, ולחית הארץ ולעוף השמים נתן כל ירק עשב, לא פרי העצים ולא הזרעים, ואין מאכלם יחד כולם בשוה; אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח כדעת רבותינו. והוא פשוטו של מקרא.
והיה זה מפני שבעלי התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם, נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזוניהם, ויברחו מן הצער והמיתה...
וכאשר חטאו והשחית כל בשר דרכו על הארץ ונגזר שימותו במבול ובעבור נח הציל מהם לקיום המין, נתן להם רשות לשחוט ולאכול כי קיומם בעבורו, ועם כל זה לא נתן הרשות בנפש ואסר להם אבר מן החי. והוסף לנו במצות לאסור כל דם מפני שהוא מעמד לנפש, כדכתיב (ויקרא י,ז) "כל נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לבני ישראל: דם כל בשר לא תאכלו, כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לבני ישראל: דם כל בשר לא תאכלו, כי נפש כל בשר דמו היא", כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר אחר המיתה – לא הנפש עצמה, וזה טעם השחיטה. ומה שאמרו "צער בעלי חיים דאורייתא" (שבת קכ"ח), וזו ברכתנו שנברך אשר קדשנו במצוותיו וציונו על השחיטה... וטעם "את כל עשב זורע זרע ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה", שיאכלו זרועי העשב כגרגרי החטה והשעורה והקטניות וזולתם, ויאכלו כל פרי העץ, אבל העץ עצמו אינו להם לאכלה. וגם לא העשב עד שנתקלל אדם ונאמר לו (בראשית ג' י"ח) "ואכלת את עשב השדה".
ד"ה ורדו בדגת הים ובעוף השמים: אע"פ שאינם משתעבדים לאדם לעבוד עבודתו, הנה האדם משתמש בהם לכל צרכיו לאכילתו ולמלאכתו.
ד"ה את כל ירק עשב: ירק של עשב, כלומר: "עשב ירוק", כמו למטה (ג' כ"ד) "להט החרב" – חרב שהיא לוהטת, וכן (סוף מגילת אסתר) "ורצוי לרב אחיו" – לאחיו המרובים.
והנה נתן לאדם כל עשב זורע זרע וכל עץ פרי, ולשאר בעלי חי רק ירק עשב הצומח בלי זריעה. והכוונה בזה, כי האדם יש בו דעת לזרוע, ולא כן שאר בעלי החיים. ואין להוציא מזה כדעת Grotius שנאסר פרי בעץ לבעל חי ולא כדעת Clericus שלא דיבר משה בדיוק, רק באמת הלשון מדוקדק מאד, כי לא השליט את שאר החיים של הזרעים ופרי העץ מאחר שלא נתן בהם דעת לזרוע ולנטוע בכל מקום שרצו, כמו שנתן לאדם.
והנה יש לשאול למה לא הזכיר אכילת הבשר לא אצל האדם ולא אצל החיות? וכבר האמינו רבים שלא הותרה שחיטת הבהמות קודם המבול, וזה רחוק מאד, מאחר שהאדם בטבעו ובהרכבת גופו ובצורת שניו מוכשר לאכילת הזרעים והבשר בשוה; ואם לא היה רצון הבורא שיאכל בשר, לא היה יוצר גופו מוכשר לכך!
ונראה לי כי היתר אכילת בשר נכלל בלשון (כ"ח) "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ", כי כן לנח (ט' ב') אחר שאמר "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים, בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו", פירש ואמר: "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה". אלא שלאדם לא הוצרך לפרש יותר, ולנח מפני שהוצרך להזהיר על שפיכות דם האדם, הקדים לומר, שאינו אוסר שחיטת הבהמה. ויש להוסיף, כי מאמר "ורדו בדגת הים" הוא ראיה ברורה שהריגת בעל חי מותרת, כי איך יתכן למשול בדגים, בלי שיצאו מן המים וימותו? ואין לומר שהכוונה לעשות מהם אחרי מותם שמן דגים, ולהשתמש בשניהם, כי אין רידוי וממשלה להשתמש בדבר מת, אלא למשול בגוף חי אם להעבידו אם להמיתו.
ותלמידי שלום שמעון מודינא משיב (היום כ"ג תמוז תרכ"ה), שאין מכאן ראיה ברורה להיתר אכילת בשר לאדם, כי אמנם יתכן שיהיה המכוון במאמר "ורדו בדגת הים" שיהיה האדם רודה ומושל בבעלי חיים למנוע מותם שלא ישלטו בו להזיקו, ושהריגתם מותרת להצלת עצמנו, אבל לא לאכול אותם, ושגם בלי שיהיו הדגים עובדים את האדם ועושים מלאכתו, הנה הוא נקרא רודה בהם, מאחר שיש בידו להתגבר עליהם לבלתי יזיקוהו.
ואני אומר, כי לא מצאנו שרש "רדה" להוראה זו אלא להוראת השעבוד והממשלה להכריע אחרים לרצוננו ולהנאתנו, כמו (ויקרא כ"ח) "לא תרדה בו בפרך", וכן (ויקרא כ"ו י"ז): "ורדו בכם שונאיכם", וכן (מלכים א', ה' ד'): "כי הוא רודה בכל עבר הנהר", וכן (תהלים ע"ב ט') "וירד מים אל ים" ענינו שלטון לקבל מהם מס.
ועתה נראה לי, כי לא רצה הקב"ה לומר לאדם בפירוש, כי הרשות בידו להרוג נפש חיה, כדי שלא ללמד ידיו לשפוך דם. ורק אמר לו, שיהיה מושל ורודה בכל בעלי החיים, והיתר הריגתם לצורך אכילתם לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר. אבל אחר המבול, אחר שמלאה הארץ חמס והשחית כל בשר את דרכו ורבו שופכי דמים, אז פירש ה' לנח ולבניו שהרשות בידם להרוג ולאכול בעלי חיים, אך אין להם רשות להרוג איש את אחיו, אבל יש להם להרוג הרוצחים.
1. |
מהי הקושיה מפסוק כ"ח על פסוק כ"ט הנשאלת בגמרא? |
2. |
מהו המאכל שניתן לאדם לפי כל אחת מן הדעות הנ"ל? |
3. |
מה בין רש"י לבין רמב"ן בפירוש המלים "ירק עשב". |
4. |
שני טעמים נותן הרמב"ן לשחיטה. אילו הם? |
5. |
מהו טעם היתר אכילת בשר לאדם לדעת שד"ל, ומהי חולשת תשובתו? |
6. |
למי מן הפרשנים יש להביא ראיות מלשון הכתוב? |
