הפטרת לך-לך

פסוק י"ד

"אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב מְתֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם ה' וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל"

אברבנאל:

ולפי שישראל יספקו (=יהיו בספק) ביעוד הזה, אם מפני מיעוטם שנתמעטו בגלות, שלא נשאר מהם כי אם שנים שלושה גרגרים בראש אמיר (המליצה שאולה מישעיה י"ז ו'), ואם לדלותם ועניותם, שכלתה פרוטה מן הכיס ואין להם דבר לאכול, לזה הביא אחר זאת שתי פרשיות לנחמם על כך.
אם לענין המיעוט, אמר: "אל תיראי תולעת יעקב", רצונו לומר, אף על פי שאתה חשוב כתולעת ואנשיך הם כמתים בגלות (ולא אמר "עם ישראל" לרמוז ללשון המות, אף על פי שהוא נקוד שוא, ועיקרו לשון "עם"). אל תירא מזה, לפי "שרבים" אשר אתנו מאשר אותם. (המליצה שאולה ממלכים ב', ו' ט"ז), כיון שאני עזרתיך.

באור:

גם בעת שישראל המת כתולעת הנרמסת מכל הולך והמה מתי מספר ("מתי" נופל על אנשים יחידים שאין להם מדינה וממשלה, רק המה נהוגים ונשפטים בארץ לא להם). אומר הנביא: "אל תירא".

שד"ל:

גזניוס אמר "מתי מספר", אך שקר שתהיה הוראת מיעוט המספר במלת "מתי", ואחרים אמרו לקרוא "מתי" בצירי, לשון מיתה, ואני אומר בהיפך, שהוא לשון גבורה, כמו (ישעיה ג' כ"ה) "מתיך בחרב יפולו וגבורתך במלחמה".
והטעם: אל תיראי תולעת יעקב, שאינך באמת תולעת, אלא "מתי ישראל" אנשי גבורה, ומפני זה הזכיר "ישראל" אצל "מתי", כי "ישראל" לשון גבורה כמו (בראשית ל"ג) "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל".

פסוקים י"ד-ט"ו

"אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב מְתֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם ה' וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים"

מדרש תנחומא שמות י"ד:

למה נמשלו ישראל לתולעת? לומר לך, מה תולעת אינו מכה את הארזים אלא בפיו והוא רך ומכה את הקשה, כך אין להם לישראל אלא תפילה, שהרשעים הם חזקים ונמשלו כארזים, שנאמר (יחזקאל ל"א) "הנה אשור ארז בלבנון" ואומר (תהלים כ"ט) "וישבר ה' ארזי הלבנון".

פסוק ט"ו

"הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים"

רש"י:

ד"ה מורג חרוץ: כלי שהוא של עץ וכבד עשוי חריצים חריצים כעין כלי נפחים של ברזל... וגוררין אותו על הקשין של השבלים עד שנעשו תבן דק.

ד"ה חדש: כשהוא חדש, עד שלא הוחלקו החריצין ופיותיהן הוא חותך הרבה, אבל משנתיישן הוחלקו פיות חריציו.

פסוקים ט"ו-ט"ז

"הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם וְאַתָּה תָּגִיל בַּה' בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל"

בעל כרחנו עלינו לפרש שני פסוקים אלה בשני ציורים נפרדים:
ציור המורג הורס הרים; ציור האיכר הזורה לרוח.

להבנת הציור השני היעזר בדברי המדרש הבאים:

בראשית רבה פ"ג, ד':

התבן, הקש והמוץ מריבים זה עם זה. זה אומר: בשבילי נזרעת השדה וזה אומר: בשבילי נזרעת השדה. אמרו התישים: המתינו עד שתבוא הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה.
באו לגורן ויצא בעל הבית לזרותה. הלך לו המוץ ברוח. נטל את התבן והשליכו על הארץ ונטל את הקש ושרפו. נטל את החיטין ועשה אתן כדי. וכל מי שרואה אותן מנשקן. הדא הוא דכתיב (תהלים ב, י"ב): "נשקו בר".
כך עובדי כוכבים ומזלות. הללו אומרים: אנו עיקר ובשבילינו נברא העולם, והללו אומרים: בשבילנו נברא העולם. אמרו להם ישראל: המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם. הדא הוא דכתיב (מלאכי ג', י"ט): "הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם היום הבא", ועליהם הוא אומר (ישעיה מ"א,ט"ז) "תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם", אבל ישראל – "ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל".