חלוקת הארץ

אברבנאל, מקשה:

הוקשה עוד לראשונים, באיזה אופן נחלקה ארץ ישראל, האם נחלקה לי"ב שבטים בחלקים שווים, והשבט שהיה רב באוכלוסין בה נוטל חלקו כשבט שהיה מעט באוכלוסין, ויהיה זה בלי ספק עוול בחוק היושר האלוקי, והיפך מה שמצווה כאן: (נ"ג-נ"ד) "לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקודיו יותן נחלתו".
ובסדר מסעי אמר גם כן (ל"ג נ"ד) "והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם, לרב תרבו את נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו". והקשה גם כן לדעת הזה מה שנזכר בספר יהושע (י"ז י"ד), שצווחו בני יוסף אליו: "מדוע נתת לי גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב", כי איך יבקשו היפך הדין והציווי האלוהי? ולמה לא השיבם יהושע, "כה דבר ה' וכה ציוה ואין בידי לתת לשבטים אלא חלקים שווים"?
ואם אמרנו לברוח מזה, שהייתה חלוקת הארץ לגולגלותם במספר שמות, הוקשה מה שבירך יעקב ליוסף (בראשית מ"ח) "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, על שם אחיהם יקראו בנחלתם", שתהיה אם כן ברכה בלא תועלת ולבטלה, כי אם היו גולגלות רבות, בידוע שייתנו להם חלק רב. ואין יתרון בהיות שני השבטים מהיותם שבט אחד.
ויקשה גם כן, מה שנאמר בפרשת מסעי (ל"ד י"ג) "זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר צוה ה' לתת לתשעת המטות וחצי", שמורה שלשבטים נתחלקה?

רש"י, פסוק נ"ג:

ד"ה לאלה תחלק הארץ: ולא לפחותים מבן עשרים, אף על פי שבאו לכלל עשרים בטרם חילוק הארץ, שהרי שבע שנים כבשו ושבע שנים חלקו, לא נטלו חלק בארץ אלא אלו שש מאות אלף ואלף...

ד"ה לרב תרבה נחלתו: לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב, ואף על פי שלא היו החלקים שווים, שהרי הכל לפי ריבוי השבט חלקו החלקים, לא עשו אלא על ידי הגורל, והגורל היה על פי רוח הקודש...
ולא נתחלקה הארץ במידה לפי שיש גבול משובח מחברו, אלא בשומא. בית כור רע כנגד בית סאה טוב, הכל לפי הדמים.

ד"ה לשמות מטות אבותם: אלו יוצאי מצרים, שינה הכתוב נחלה זו מכל הנחלות שבתורה שכל הנחלות החיים יורשים את המתים וכאן המתים יורשים את החיים, כיצד? שני אחים מיוצאי מצרים שהיו להם בנים בבאי הארץ, לזה אחד ולזה שלושה, האחד נטל חלק והשלושה נטלו שלושה, שנאמר (כ"ו נ"ה) "לאלה תחלק הארץ", חזרה נחלתן אצל אבי אביהן וחלקו הכל בשווה. וזהו שנאמר (כ"ו נ"ה) "לשמות מטות אבותם ינחלו" שאחד שנטלו הבנים, חלקוה לפי האבות שיצאו ממצרים. ואילו מתחילה חלקוה למניין יוצאי מצרים, לא היו נוטלין אלו הארבעה אלא שני חלקים, עכשיו נטלו ארבעה חלקים.

רש"י, בראשית מ"ח ו':

ד"ה ומולדתך אשר הולדת אחריהם: אם תוליד עוד – לא יהיו במניין בני, אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללים ולא יהא להם שם בשבטים לעניין הנחלה, ואף על פי שנחלקה הארץ למניין גולגלותם, כדכתיב (במדבר כ"ו) "לרב תרבה נחלתו", וכל איש ואיש נטל בשווה חוץ מן הבכורות, מכל מקום לא נקראו שבטים אלא אלו. (להטיל גורל הארץ למניין שמות השבטים ונשיא לכל שבט ושבט ודגלים לזה ולזה).

רמב"ן, בראשית מ"ח ו':

ד"ה ומולדתך אשר הולדת אחריהם: ... אבל העניין איננו כלל כאשר אמר הרב (=רש"י). שארץ ישראל לשבטים נתחלקה, שנים עשר חלקים שווים עשו ממנה, ונטל שבט שמעון המועט שבהם כשבט יהודה שמרובה באוכלוסין, ונטלו אפרים ומנשה כראובן ושמעון בשווה. וכן אמר אונקלוס (בראשית מ"ט כ"ב) "תרין שבטין יפקון מבנוהי, וקבלון חולקא ואחסנתא", שיהיו שווים בקבלת הנחלה. וטעם "חולקא" – חלק הבכור, ו"אחסנתא" ירושת הפשוט.
ומה שאמר הכתוב (במדבר כ"ו) "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט", לעניין בתי אבות הנזכרים בפרשה דיבר הכתוב, שהשבט מחלק חלקו לבתי אבות של יוצאי מצרים ובית אב מרובה נותנין לו חלק גדול ובית אב ממועט נותנין לו חלק קטן, ומתים יורשין את החיים...

רמב"ן, במדבר כ"ו נ"ד:

ד"ה לרב תרבה נחלתו: "לשבט מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב, ואף על פי שלא היו החלקים שווים, שהרי לפי ריבוי השבט חלקו החולקים, לא עשו אלא על ידי הגורל והגורל על פי רוח הקודש" לשון רש"י.
ומדרש רבותינו בכתוב הזה אינו כן... ועוד, שכבר כתבתי בסדר ויחי יעקב, כי בגמרא "יש נוחלין" (בבא בתרא קכ"ב ע"א) העלו בפירוש שלא נתחלקה לקרקפתא דגברי (=לראשי אנשים) אלא לשבטים נתחלקה, שנים עשר חלקים שווים עשו ממנה ונטל כל שבט החלק שיצא לו הגורל עליו, וזהו מה שציוהו בני יוסף שאמרו (יהושע י"ז י"ד) "מדוע נתת לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב" ולא הוסיף להם יהושע כלום אבל אמר: "עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפריזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים". לומר – שיכבשו להם מן הארץ שלא נכבשה להם וירחיבו בה את גבולם, וזהו שאמר (במדבר כ"ו נ"ה) "לשמות מטות אבותם ינחלו". בין רב למעט, שיקחו כל המטות בשווה, בין שהוא מרובה באוכלוסין או ממועט בהם. ויהיה פירוש "לרב תרבה נחלתו" – לאנשי השבט עצמו...
ולפי דרך הפשט נראה לי, כי הצווחה הזאת (יהושע י"ז י"ד) הייתה של בני מנשה, אלא שבאו לפניו שני השבטים יחדיו, וכן (יהושע י"ד ו') "ויגשו בני יהודה אל יהושע בגלגל ויאמר אליו כלב בן יפונה", הדין לאחד וכל השבט יתרעם. והייתה טענת בני מנשה, מפני שאין בכל השבטים, מי שהשאיר ערים רבות וגדולות לכנעני כאשר השאיר מנשה שלושת הנפות (יהושע י"ז י"א) וראייה לדבר, כי לאחר שכתוב (שם פסוק י"ב) "ולא יכלו בני מנשה להוריש את הערים ויואל הכנעני לשבת בארץ הזאת", כדכתיב "וידברו בני יוסף", כי מלכתחילה לא נתרעמו עד שעשו עמם מלחמה ולא יכלו להם, ויתכן שזה טעם (שם י"ד) "גורל אחד וחבל אחד", אמרו: "מפני שהפלת לשנינו תחילה גורל אחד, נפל חבלנו יחד, ואירע חלק שנינו במקום הזה, הקשה, ואילו עשית לנו שני גורלות, כנהוג בכל שני שבטים, היה יוצא במקום אחר שהוא נוח לכבוש", ואמר להם יהושע, שאם יעלו ביער הפריזי והרפאים, יבררו להם שם כל מה שירצו וירחיבו את גבולם, וחזרו בהם וביארו דבריהם ואמרו: "גם ההר לא יספיק לנו, כי רכב ברזל בכל הכנעני (שם ט"ז) שנתת לנו בארץ העמק". ואז אמר יהושע, כי לא יתן להם בהר גורל אחד, אבל יהיה להם ההר כולו והיער הגדול ששם, ויבררו להם ממנו כל צרכם ויהיה להם כל תוצאות גבולי ההר, ויורישה משם הכנעני, כי רכב ברזל לו והוא חזק ואין שאר השבטים חפצים בו, אבל הם שני האחים, שהם עם רב וכוח גדול להם, הם יעזרו זה את זה והם יורישוהו. וסוף דבר, שלא שמע אליהם ולא הוסיף להם כלום, כי כן הדין.
והנה הצורך הרחיב דברים בעניין הזה, והכלל כי הדין שהעלו בגמרא הוא אמת וכן ראוי לפרש המקראות.
והנה פירוש הפרשה "לאלה" – הנזכרים למשפחות – "תחלק הארץ במספר שמות", שיתנו לכל זכר לגולגלותם חלקו, "לרב תרבו נחלתו", שיחלקו ארץ ראובן לארבעה חלקים, למשפחת חנוכי המרובה, דרך משל, נרבה נחלתו, ולמשפחת הפלואי המועטת נמעיט, כי איש לפי פקודי המשפחה יותן נחלתו ותיטול כל המשפחה במקום אחד, ומן הטעם הזה מנאם כאן למשפחות...

ד"ה אך בגורל יחלק הארץ: לשבטי ישראל ולשמות מטות אבותם שהם שנים עשר מטות ינחלו אותם. וחזר ואמר "על פי הגורל תחלק נחלתו" של מטה, בין רב למעט, כי גם בין המשפחות יטילו גורל, ויהיה החלק החנוכי ברוח (=במזרח או במערב וכדו') ובמקום אשר יעלה לו הגורל – וחלק הפלואי באותו מקום אשר יעלה לו הגורל, אך נרבה לרב ונמעיט למועט במשפחות, וזהו שנאמר (ל"ג נ"ד) "והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם, לרב תרבו את נחלתו, ולמעט תמעטו את נחלתו, אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה, למטות אבותיכם תתנחלו".
הנה ביאר, שתהיה הנחלה למשפחות בגורל, אל הרוח אשר יפול לו הגורל, שם נרבה לרב ונמעיט למעט במשפחות. ואמר, שתהיה למטות אבותם, כלומר שתים עשרה מטות.