קבורת שרה

המלבי"ם, שואל לפרק כולו:

למה האריך הכתוב בכל הסיפור הזה, מה יושיענו סיפור זה לתורה ולתעודה?

והנה אחדות מן התשובות:

הרמב"ן, פרק כ"ה פסוק י"ט:

ד"ה ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל...: ...ונכתבה זאת הפרשה להודיע חסדי ה' עם אברהם שהיה נשיא אלוקים בארץ אשר בא לגור שם והיה יחיד, וכל העם קוראין לו "אדוני" והוא לא אמר להם כן שהיה שר וגדול, וגם בחייו קיים לו "ואגדלה שמך והיה ברכה" (בראשית י"ב ב'), ואשתו מתה ונקברה בנחלת ה'.
ועוד כי רצה להודיענו מקום קבורת האבות באשר אנחנו חייבים לכבד מקום קבורת אבותינו הקדושים... ולא ידעתי טעם לדברי ר' אברהם שאומר: "להודיע מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים, ועוד: לקיים דבר ה' להיות לו נחלה". כי מה מעלה לארץ בזה, כי לא יוליכנה אל ארץ אחרת לקברה. ודבר ה' לאברהם על כל הארץ היה, ונתקיים רק בזרעו.

אבן כספי, ספר הסוד, פרק שלישי:

...אחר שקדם סיפור מות שרה והספד אברהם עליה והשתדלו באחוזת קבר בארץ כנען, שכל זה כולל תועלות רבות, וסיפר כל המאמרים שאמר אברהם מורים חכמתו ע"ה, סיפר "וישמע אברהם לעפרון וכו'". וביאור זה, כי עפרון הרמאי כאשר הכיר עוצם תשוקת אברהם לקנות ארצו, נתן עיניו בממון להעלות לו המחיר, ודמה בנפשו לרמות אברהם בדברים מעורבים בדבש וארס, כמו שמבואר, ואברהם, שהיה חכם גדול, עשה עצמו כפתי בלתי מבין ערמתו, ונתן לו ככל היוצא מפיו, והנה למדנו מזה שתי תועלות, האחת כי ראוי לחכם שיעשה עצמו פתי במקומות, כדי להשיג מה שטוב לו, וכן עשה דוד.
והשנית, להראות לאנשי המעמד ההוא, ולהראותנו, כי כוונת אברהם היפך כוונת עפרון, כי עפרון היה מתחכם להשיג רוב הכסף ואברהם היפך זה, וכאילו אמר "הכסף נתון לך כטוב בעיניך, כי אין אני חושש בו ומה לי ולו".
אמנם במה שזכר (ט"ז) "כסף עובר לסוחר" למדנו ענין נכבד: וזה, כי אין ספק שאברהם אילו ערבב בכלל הכסף הוא זוז או זוזים שאינם כסף טוב, לא היה עפרון משיב אותו להחליפו, כי יבוש בזה, למה שכבר דיבר, שהוא רוצה לתתו במתנה גמורה, לכן הפליג אברהם לדקדק שיהיה הכסף צרוף ונבחר, וזה היפך חסרי השלמות מקצת בעלי חיים אשר בזמננו, כי בתתם מעות לעניים בצדקה יבחרו להם פרוטות מזויפות או שבורות או שקרים, לדעתם כי לא ישיבוהו להחליפו. וכן כשיפרעו הסַּפר המגלח זקנם, להיות הסכמת האומה שהוא לוקח הכסף כלאחר יד ודרך חסד, ודי בזה עדות נאמנה לאלו שאינם בני אברהם.

עזרא ציון מלמד, "קניית מערת המכפלה" (תרביץ שנה י"ד, ספר א', תשרי תש"ג, עמודים 23-11):

אברהם לא רצה לקבור את אשתו בקבר אחרים, שכן כל אדם הגון, כל בעל בעמיו נקבר עם אבותיו או בנחלתו וביתו או בנחלת בנו או בשדה מקנתו.

עזרא ציון מלמד, במאמר הנ"ל:

לגר תושב לא היתה זכות לקנות קרקע, אף לא לקבורה... אברהם ידע את החוק הזה, שנהג גם בימיו... במקומות שמקח וממכר קרקעות בין שני אנשים משבטים שונים היה אסור, אפשר היה להערים על החוק בדרכים שונות ואחד מהן נתינת הקרקע "במתנה".

פסוק ג'

"וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ"

ראב"ע:

ד"ה מתו: רמז לגוף.

אבן כספי:

ד"ה מתו: הטיב ראב"ע שאמר רמז לגוף, ובכלל כי סימני הזכר ביחוד אינו דבר הכרחי, אבל הוא אפשרי על הרוב, ואמנם על המעט נכון מאד על כל זכר לשון נקיבה והפך זה, והכל מצד שכל זכר הוא: גופה, מציאה, בריאה, וכל נקיבה הוא גוף ועצם ודבר.

פסוק ד'

"גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם"

רש"י:

"גר" מארץ אחרת ונתישבתי עמכם. ומדרש אגדה: אם תרצו הריני גר ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין, שאמר לי הקב"ה: "לזרעך אתן את הארץ הזאת".

שד"ל,

       שמות י"ב מ"ח:

ד"ה וכי יגור אתך גר: ...והנה לפי הוראת המילות היה נראה, כי גר פחות מתושב, שהתושב נתישב בארץ והגר בא לגור ולחזור אחר זמן לארצו, ולפי זה איך בתושב אמר סתם "לא יאכל בו" ובגר אמר שימול ואז יקריב? ומיכאליס כתב, כי הגר אין לו קרקע, והתושב אין לו בית, ואני אומר, כי תושב מי שבא בגפו בלא אשה ובנים והוא מתיישב בביתו של אחד מישראל והיה לו כעבד ומשרת, אבל הגר בא עם כל ביתו, אשתו ובניו, והוא יושב לבדו עם משפחתו, לא עם אחד מישראל כמו התושב...

      בראשית כ"ג ד':

ד"ה גר ותושב אנכי עמכם: ...וכאן הכוונה לומר: הריני לפניכם כגר וכתושב, ככל אשר תרצו. אם אני חשוב בעיניכם כגר היושב לבדו עם בני ביתו, הרשוני לקנות מכם קרקע שאין לו בעלים, ואקבור בו מתי, ואם אני בעיניכם כתושב היושב בביתו של אחד מבני העיר, הרשוני לקנות קרקע בתוך בית הקברות של אחד מכם.

שם עולם, על ויקרא כ"ה כ"ג:

כי גרים ותושבים אתם עמדי: מצאנו בדיני תורה (א) גר סתם, גם (ב) תושב סתם, גם (ג) גר תושב, גם (ד) גר ותושב. ושם "גר ותושב" לו שלוש הוראות:
(1) לפעמים הוי"ו הוא וי"ו לחלק, כאומר "גר או תושב" ואז "גר" הוא = גר צדק, ו"תושב" – הוא = "גר תושב"...
(2) ולפעמים הוי"ו הוא וי"ו החבור והוא שם תואר אחד ואז לפעמים הוראתו הוא "גר תושב" – כמו בלא וי"ו – כמו למטה, פסוק מ, ז: "וכי תשיג יד גר ותושב עמך"...
(3) ולפעמים הוראתו... לשון "גר" מארץ אחרת ודעתו להשתקע בארץ אשר בא שמה וגם אנשי הארץ אינם מחזיקים אותו כגר, כי אם מקבלים אותו כאחד התושבים, כמו באברהם (בראשית כ"ג): "גר ותושב אנכי".

ע"צ מלמד, (במאמרו בתרביץ הנ"ל שאלה ב'):

"גר תושב" הוא מושג אחד (hendiadys) (ביוונית: שניים תחת אחד) וכבר הרגיש בזה רש"י בויקרא כ"ה מ"ז ד"ה גר ותושב: גר והוא תושב כתרגומו: וערל תותב, וסופו מוכיח (שם) "ונמכר לגר תושב".

ע"צ מלמד, "שנים שהם אחד במקרא" (תרביץ שנה ט"ז, חוב' יד, תמוז תש"ה, עמוד 173):

הוא צירוף של שני שמות שהאחד מהם (הראשון או השני) משמש תארו של השם השני ("עני ואביון")... כמה מהם ויתרו במשך הזמן על הוי"ו ונעשו לסמיכות רגילה, "גר-תושב".