נשי עשו

בראשית רבה ס"ה (א):

הדא הוא דכתיב (תהלים פ') "יכרסמנה חזיר מיער". ר' פנחס בשם ר' סימון: מכל הנביאים לא פרסמוה (=את מלכות אדום הרשעה) אלא שנים: משה ואסף.
משה אמר (דברים י"ד) "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ולא גרה – טמא הוא לכם".
אסף אמר (תהלים פ') "יכרסמנה חזיר מיער". למה הוא מושלה לחזיר? אלא מה חזיר הזה בשעה שהוא רודף הוא מפשיט את טלפיו, כלומר שאני טהור, כך מלכות הזאת הרשעה גוזלת וחומסת ונראית כאלו מצעת את הבימה

(מתנות כהונה:

עשתה עצמה כאילו היא עושה צדקה ומצדקת את הדין לאמיתו ועושה מצעות נאות על הבימה שבבית הדין).

כך עשו – כל ארבעים שנה צד נשי אנשים ומענה אותן, וכיון שהגיע לארבעים שנה, דימה עצמו לאביו, אמר: "מה אבא נשא אשה בן ארבעים שנה", הדא הוא דכתיב "ויהי עשו בן ארבעים שנה".

רש"י:

ד"ה בן ארבעים שנה: עשו היה נמשל לחזיר שנאמר (תהלים פ') "יכרסמנה חזיר מיער", החזיר הזה כשהוא שוכב, פושט טלפיו לומר: "ראו שאני טהור!" כך אלו – גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים.
כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותן, כשהיה בן ארבעים אמר: "אבא – בן ארבעים שנה נשא אשה, אף אני כן".

פסוק ל"ד

"וַיְהִי עֵשָׂו..."

ר' אברהם בן הרמב"ם:

איחר את הנישואים עד ארבעים לשנות חייו, כדי לדמות עצמו ליצחק אביו ולקח שתי נשים מבנות חת בנגוד לצוואת זקנו ומצב אביו.
ולאבי אבא ז"ל בזה שאלה אשר טעמה: איך היה יכול יצחק לחפוץ בעשו ולבחור בו לברכה יותר מביעקב אחרי מרידה זו והגנאי המפורסם?
והתשובה לאבי אבא ז"ל אשר טעמו, כי היה יצחק מצפה להחזירו למוטב על ידי הברכה ולתקן על ידה שיעור זה מן היציאה מן הדרך הישר ולכפר עליו מן אותה העבירה היחידה שלא נודע ליצחק זולתה מיציאתו של עשו מן הדרך הישר.

בראשית רבה ס"ח י"ד:

"ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה" למה ליצחק תחילה? אלא ע"י שהיתה רבקה בת כומרים לא היתה מקפדת על טנופת עבודת כוכבים, וזה ע"י שהיה בן קדושים היה מקפיד על טנופת עבודת כוכבים, לפיכך ליצחק תחילה.
דבר אחר: למה ליצחק תחילה? אלא דרכה של אשה להיות יושבת בתוך ביתה ודרכו של איש להיות יוצא לדרך ולמד בינה מבני אדם, וזה ע"י שכהו עיניו והוא יושב בתוך הבית, לפיכך ליצחק תחילה.
אמר ר' יהושע בן לוי: גרם להורו לסלק ממנו רוח הקדש.

פסוק ל"ה

"וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה"

רש"י:

ד"ה מורת רוח: לשון המראת רוח כמו (דברים ט') "ממרים הייתם", כל מעשיהן היו להכעיס ולעצבון ליצחק ולרבקה שהיו עובדות עבודה זרה.

רשב"ם:

ד"ה מורת רוח: כמו מן "עושה" לזכר יאמר "עושָה דברו" (תהלים קמ"ח) לנקיבה, וכשהוא דבוק (=כשהמלה באה בסמיכות) יאמר "עושת", כן יאמר מן מורה לשון ממרה, (יהושע א' י"ח) "ימרה את פיך" יאמר מורָה לנקיבה וכשהוא דבוק יאמר מורת רוח קונט"ר דיאנ"ץ אבל (משלי י"ד י') "לב יודע מרת נפשו" חטף קמץ (=קמץ קטן) לפי שהוא שם דבר, לשון (דברים ל"ג ל"ג) "מקורות", אבל זה מלאפו"ם (=חולם) הוא לשון פועל, ומגזרת (איכה א' כ') "כי מרה מריתי" מחטופי למ"ד פעל.

רבנו בחיי, על התורה:

החפץ והדעת יקראו בלשוננו "רוח" מלשון חז"ל, "שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". והכתוב אומר כאילו כל אחת היתה מסרבת הרוח ליצחק ולרבקה, כלומר שהיתה מכעסת אותם ועושה כל מה שעושה כנגד דעתם.

הרכסים לבקעה:

ד"ה מרת רוח: מורות רוח, כי שתים היו, אך כן משפט הלשון בנקיבות רבות לדבר הפעולה יחידה, ולא כן בזכרים. וכן (שמות י"ז) "ידיו אמונה", (בראשית מ"ט) "בנות צעדה עלי שור", (שמות א') "כי תקראנה מלחמה", (משלי ט' א') "חכמות בנתה ביתה", (תהלים ס"ח י"ד) "כנפי יונה נחפה בכסף"... ובעלי הלשון לא הזכירו שכן המנהג בנקיבות לבדן, וטעם השני הזה לא נתברר.

שד"ל:

ד"ה מורת רוח: מרירות רוח, כמו (משלי י"ד) "לב יודע מרת נפשו" והוא ענין עצבון... וגם שורש מרה וכל לשון מרי עיקרו "מרר", כי הבלתי שומע בקולנו גורם לנו עצבון... אבל למה באה כאן המ"ם בחולם ובמשלי בקמץ חטוף? כאן הטעם במ"ם מפני מלה זעירה ('רוח') שאחריה ואם היתה המ"ם בקמץ והטעם עליה לא היה הקמץ יכול להיות חטוף, אבל היה רחב.

פסוק ל"ה

"וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה"

העמק דבר:

ד"ה ליצחק ולרבקה: לכל אחד באופן אחר, כאשר באמת לא נשתוו גם המה בהנהגתם לעשו ונשיו – שהרי ידעו שיצחק אוהב את עשו ולא כן רבקה. ולפעמים האהבה גורמת מורת רוח, שבטוחות הן לעשות רע ולא יקצוף, בשביל האהבה, ולפעמים השנאה גורמת מורת רוח, שמצערות בהקלת כבוד ומראות שאינן חוששות לה. ומשום הכא כתיב "ליצחק ולרבקה" בפני עצמו.