פרשת כי תצא
שנת תשכ"ד
איסור הלנת שכר שכיר
דברים פרק כד, פסוקים יד - טו
פסוק י"ד
"לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ"
פסוק ט"ו
"בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ..."
השווה:
ויקרא י"ט י"ג
"לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר"
רש"י, ויקרא י"ט י"ג:
ד"ה עד בקר: בשכיר יום הכתוב מדבר, שיציאתו מששקעה החמה, לפיכך זמן גיבוי שכרו כל הלילה. ובמקום אחר הוא אומר (דברים כ"ד) "ולא תבוא עליו השמש" שהשלמת פעולתו משיעלה עמוד השחר, לפיכך זמן גיבוי שכרו כל היום. שנתנה תורה זמן לבעל הבית, עונה לבקש מעות.
רמב"ן, דברים כ"ד ט"ו:
ד"ה ביומו תתן שכרו: על דרך הפשט, באור ממה שנאמר בתורה "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר" כי דרך הכתובים לדבר בהווה והמנהג לשכור הפועל ביום אחד ולערב הוא יוצא טרם בוא השמש, ויצווה הכתוב לפרעו ביומו, כשהשלים מלאכתו מיד, ושלא תבוא עליו השמש, כדי שיקנה בשכרו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה, כי עני הוא כרוב הנשכרים ואל השכר הזה הוא נושא נפשו, שיקנה בו מזון להחיות נפשו.
ילמד אותנו בכאן שמה שאמר בתורה "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר" הכוונה בו שתפרענו ביומו, שאם לא תפרענו בצאתו ממלאכתו מיד, הנה ילך לביתו וישאר שכרו אתך עד בקר וימות הוא ברעב בלילה. וכן (שמות כ"ב כ"ו) "כי היא כסותו לבדו, היא שמלתו לעורו, במה ישכב" – וזכר טעם המצוות ברובי הלאווין.
ורבותינו פירשו כי הכתוב בתורה "עד בקר" – בשכיר יום, ושב לבאר כאן דין שכיר לילה, והנה לכל אחד זמן לפרעון שנים עשר שעות. והוא האמת בקבלה.
| 1. |
הסבר מה ההבדל בין דעת רבותינו (המובאת גם ברש"י) לבין דעתו של רמב"ן "על דרך הפשט". |

| 2. |
מה ההבדל העקרוני ביניהם בדרך פירושם של פסוקים מקבילים? |

| 3. |
הסבר מה כוונת הרמב"ן באמרו: "באור ממה שנאמר בתורה" וכן "ילמד אותנו בכאן שמה שאמר בתורה... הכוונה...". |
| 4. |
הסבר – בהתאם לפירוש רבותינו (הוא הפירוש המובא כאן ברש"י) - למה מדובר דווקא בפסוקנו על "שכר עני ואביון" ולא מדובר על שכר עני בויקרא? |
פסוק ט"ו
"כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ"
בבא מציעא דף קי"ב:
"ואליו הוא נושא את נפשו". מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה, לא על שכרו?
דבר אחר: "ואליו הוא נושא את נפשו" – כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו ממנו.
רב הונא ורב חסדא: חד אמר: נפשו של גזל,. וחד אמר: נפשו של נגזל. מאן דאמר נפשו של גזלן, דכתיב (משלי כ"ב) "אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער" וכתיב "כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש". ומאן דאמר נפשו של נגזל, דכתיב (משלי א') "כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח".

| 1. |
מה מוסיף ה"דבר אחר" על הדבר הראשון? |

| 2. |
הסבר, כיצד יפרש מאן דאמר "נפשו של גזלן" את הפסוק "את נפש בעליו יקח", וכיצד יפרש מאן דאמר "נפשו של נגזל" את הפסוק "וקבע את קובעיהם נפש"? |
פסוק ט"ו
"וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ"
רש"י:
אל השכר הוא נושא את נפשו למות, עלה בכבש, נתלה באילן.
רשב"ם:
מתאווה נפשו כדי לאכול שכרו. וכמוהו (הושע ד' ח') "חטאת עמי יאכלו ואל עונם ישאו נפשו". מתאווים הכוהנים לאכול חטאות שיביאו על עוונם.
| 1. |
מה קשה לרשב"ם בפסוקנו? |
| 2. |
מה הדמיון בין פסוקנו לבין הפסוק המובא ברשב"ם מתוך הושע? |
| 3. |
האם מסכים הרשב"ם בפירושו לרש"י? |
פסוק ט"ו
"בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ"
ויקרא י"ט י"ג
"... לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר"
משנה בבא מציעא ד' משנה ה':
השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש (תפארת ישראל: ללקטו בשדה) ואמר לו: "תן לי שכרי!" ואמר לו (=השוכר את הפועל): "טול מה שעשית בשכרך"
(רש"י:
כל מה שלקטת הוא שלך)
– אין שומעין לו.
(רבי עובדיה מברטנורא:
ואף על גב דבכל מקום אית לך שוה כסף ככסף, גבי שכיר אינו כן, "ולא תלין פעולת שכיר" כתיב דאתני בהדיה משמע.)
תוספות יום טוב:
ד"ה בתבן ובקש: אבל מידי דאכילה כגון חיטין ושעורין שומעין לו.
בעל תורה תמימה, מקשה:
ואין העניין מבואר, כי איפה מרומז בלשון זה הפסוק עניין זה דאתני בהדיה?
|
התוכל ליישב קושייתו?
השווה לשאלה זו עלון ההדרכה חוק הכנסת סעיף 5. |
איכה רבה א' כ"ח:
(א' ב') "גלתה יהודה מעוני" – על שחבלו משכון עני בתוך בתיהם, כמו שנאמר: (דברים כ"ד י"ב) "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו".
דבר אחר: "מעוני" – על שעשקו שכר שכיר, כמו שנאמר: "לא תעשוק שכר עני ואביון". דבר אחר: "מעוני" – על שגזלו מתנות עני, כמו שנאמר: (ויקרא י"ט י') "לעני ולגר תעזוב אותם".
|
במה סוטה המדרש מפשוטו של מקרא? |
| 1. |
פרק כ"ג פסוק כ"ד
"מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ"
רמב"ן, פסוק כ"ב:
ד"ה וכי תחדל: ... אם כן תשמור מוצא שפתיך כאשר תוציא הדבר מפיך ועשית אחרי כן כאשר דברת להשלים כל אשר נדבה רוחך להוציא מפיך.
השווה כ"ד ח':
"הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת"
| א. |
במה סוטה כנראה הרמב"ן מפיסוק הטעמים? |
| ב. |
למה מסייעת ההשוואה מדברים כ"ד ח'? | |
| 2. |
פרק כ"ה פסוק י"ח
"אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים"
רש"י:
ד"ה ולא ירא: עמלק אלקים, מלהרע לך.
ראב"ע:
ד"ה ולא ירא: שב אל עמלק.
| א. |
מה הקושי בפסוקנו המאלץ את המפרשים להוסיף את הערותיהם? |
| ב. |
לפי איזה כלל של תורת פיסוק הטעמים מתאים פירושם לטעמים? | |