משה ויהושע

השווה:

העמק דבר, פסוק ב':

ד"ה הוא עובר לפניך: הנה ראינו בפרשה זו ארבע לשונות של השגחה: "הוא עובר לפניך", "הוא ההולך עמך", "הוא ההולך לפניך", "הוא יהיה עמך", והכל בדיוק.
ויש להקדים לשון גמרא פסחים ז': אמר שמואל: "כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן". מאי משמע דהאי "עובר"? לישנא דאקדומי הוא.
אביי אמר (מיכה ב' י"ב) "ויעבר מלכם לפניהם".
וקשה, למאי אמר שמואל בלשון שנצרך לפרש (=למה בחר בביטוי בלתי רגיל, סתום זה "עובר לעשייתן")? לימא "קודם עשייתן" או "לפני עשייתן"! אלא יש בזה כוונה עמוקה. "לפני" או "קודם" במשמע שלא התחיל עוד במצווה כלל. משום הכא אומר לשום "עובר" דמשמעו סמוך ממש, שיאחז בידו דבר המצווה, ואז יתחיל לברך וזהו משמעות המקרא "ויעבר מלכם לפניהם", שברור שאין המלך מתחיל לילך עד שכבר כל הצבא מוכנים לצאת ועומדים על הגבול...
מעתה נבין השורש בין הא דכתיב בשעת יציאת מצרים "וה' הולך לפניהם יומם..." דמשמעו קודם שהלכו ישראל, שהרי באמת לא עשו ישראל מאומה, הן בקריעת ים סוף הן בהריגת נחשים ועקרבים, אבל עתה אמר משה שלא יהיה כן, אלא ה' עובר לפניך, סמוך לפעולתך...

פסוק ו':

ד"ה ואל תערצו: תרגום אונקלוס "ולא תתברון" (=לא תשברו) וכן תרגום אונקלוס (ח') ולא תחת ="ולא תתבר". מכל מקום, וודאי יש שינוי כוונות: "הערצה" הוא שבירת הגדוד, שמוסרים עצמם בידי האויב, ו"מחיתה" הוא שבירת הלב...

פסוק ח':

ד"ה הוא ההולך לפניך: שהקב"ה יראה עמך ויצוה עליך, טרם תתחיל בשררות, ובזה נקרא "הולך לפניך" טרם שאתה מכניס עצמך בהנהגה. ומשום הכא, כשבא הקב"ה להבטיח ליהושע להלן (פסוק כ"ג) לא אמר לו אלא הבטחה שניה של משה "ואנכי אהיה עמך".

פסוק ז'

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ..."

פסוק ח'

"וַה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ"

רש"י:

ד"ה לא ירפך: לא יתן לך רפיון להיות נעזב ממנו.

רש"י, דברים פרק ד' פסוק ל"א:

ד"ה לא ירפך: מלהחזיק בך בידיו. ולשון "לא ירפך" לשון לא יפעיל הוא, לא יתן לך רפיון, לא יפריש אותך מאצלו, לכן (שיר השירים ג') "אחזתיו לא ארפנו", שלא ננקד ארפנו (האל"ף בסגול).
כל לשון רפיון מוסב על לשון מפעיל ומתפעל, כמו (מלכים ב' ד') "הרפה לה'" – תן לה' רפיון; (דברים ט') "הרף ממני" – התרפה ממני.

העמק דבר:

ד"ה לא ירפך: כשתהיה ראוי וזכאי.

ד"ה ולא יעזבך: כשתהיה ראוי לעונש – ודאי ירפך, אבל לא יעזבך לגמרי, חס ושלום, אלא עומד מרחוק מעט, עד שמקבלים העונש ושוב חוזר הקב"ה אליהם.