פרשת שקלים

פסוק י"ב

"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם"

ספורנו:

ד"ה כי תשא: ונתנו איש כופר נפשו, כי הכרת המנין באישי האדם הוא מצד ההשתנות הקורה באישיו מהויה והפסד. וזה בסיבת חטאם, כאמרם ז"ל (שבת נה ע"א) "אין מיתה בלא חטא", ובכן כל מנין הוא מזכיר עוון.
לכן יאות שיתן כל אחד כופר נפשו לכבוד הא-ל יתברך, והוא רחום יכפר עוון, כאמרו "לכפר על נפשותיכם" (פסוק ט"ז) ולזה אמר (פסוק ט"ו) "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", כי בזה לא ניכר שוע לפני דל.

שד"ל:

ד"ה כי תשא: כשאדם מונה את כספו ואת זהבו, או כשהמלך מונה את אישי צבאו, קרוב הדבר מאד שיהיה בוטח בעשרו וברבוי חייליו, ויתגאה בלבו ויאמר "בכחי ועוצם ידי עשיתי חיל" או "אעשה חיל"; ואז יקרה על הרוב שיתהפך עליו הגלגל ותבואהו שואה לא ידע (כי אמנם זהו אחד ממשפטי ההשגחה, לפני שבר גאון, וזה התאמה המתאמת בכל הדורות, גם ביחידים גם באומות, גם במלכים.)
ומזה נולדה בכל האומות אמונת עין הרע, ונראה כי כבר התפשטה האמונה הזאת בישראל בדורות שקודם מתן תורה, והנה לא רצה ה' לבטל האמונה הזאת מכל וכל, יען יסודתה על אמונת ההשגחה, והיא מרחיקה את האדם מבטוח בכוחו והונו, וזה עיקר כל התורה כולה.
לפיכך מה עשה? ציוה שימנו בעת ההיא, בתחילת היותם לגוי אחד, ושיתנו כופר בקע לגלגולת וינתן הכסף ההוא על עבודת אוהל מועד לזכרון לפני ה', לכפר על נפשותיהם, באופן שמהיום ההוא והלאה יוכלו להמנות בלי שייראו מעין הרע, כי המשכן העשוי מכסף הכיפורים הוא יכפר עליהם.
והנה אמר "כי תשא... ונתנו איש כפר נפשו... ומשמעות הדברים היא שזה דבר הנוהג גם לדורות, שכל זמן שימנו ולא יתנו כפר יהיה בהם נגף; אבל בסוף הענין אמר (ל' ט"ו) "ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם", הורה בזה שהכסף הוא יעמוד לזכרון לפני ה' לדורות הבאים ולא יצטרכו עוד לכפר, כי אף על פי שהנמנים צריכים לכפר, הנה המשכן העשוי בכסף הכיפורים הוא יכפר עליהם, ולפי זה "כי תשא" אינה מצוה אלא לאותה שעה בלבד – כדעת דון יצחק אברבנאל.
רק בזאת לא אסכים עמו, במה שאמר שהיה עיקר הצווי למען איסוף הכסף הצריך לעבודת המשכן, כי אחשוב שבזולת התחבולה הזאת היו מרבים להביא כסף הרבה יותר מדי המלאכה, כמו שהביאו מן הזהב והאבנים ושאר כל המינים. אבל עיקר המכוון במצוה הזאת היא, כדי שתהיה שם תרומה אחת שישוו בה העשיר והעני, ושמן התרומה ההיא יעשו האדנים שעליהן המשכן והפרוכת עומדים, באופן שלא יוכל העשיר לומר לעני: "חלקי גדול במקדש יותר ממך" (כמו שכתבו חכמי התוספות בספר דעת זקנים).
...וכן מצאנו כי כמה פעמים אחר זה התפקדו בני ישראל ולא נזכר שנתנו כופר ולא היה בם נגף. וכל זה אמנם כשנמנו לצורך, אבל אם היו נמנים שלא לצורך ורק מפני גאות המושל, אז יתכן שיפגעם מקרה רע לעונש הגאוה ולפי דרכי ההשגחה העליונה. וכן אמרו במדרש תנחומא: "כל זמן שנמנו ישראל לצורך – לא חסרו, שלא לצורך – חסרו".
והנה דוד המלך בסוף ימיו התאוה תאוה לדעת מספר מפקד העם, ולא היה זה לצורך, כי לא עשה עוד מלחמה, רק דרך גאוה וגאון, ולכן פחד יואב פן יהיה קצף מאת ה', והיה דבר המלך נתעב בעיניו, וגם ה' שלח נגף בעם, ובאותה שעה נתעורר דוד להקים בית לה', שיהיה מכפר על ישראל, והתנדב והכין בכל כחו זהב וכסף ונחושת וברזל ועצים, ואבן יקרה ואבני שיש, ושאל גם כן מהקהל כולו שיתנדבו גם הם, ומיד התנדבו בלב שלם נדבה גדולה; והיה כל זה לכפר על ישראל לדורות הבאים.

פסוק י"ב

"וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה'"

השווה:

 שמות כ"א ל'

"אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ"

במדבר ל"ה ל"א

"וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ"

במדבר ל"ה ל"ב

"ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו"

וכן השווה:

במדבר ל"א, מ"ח-נ"ה.

בנו יעקב, בפירושו לספר שמות (בכתב יד!) לפסוקים י"א-ט"ז (אחרי הסבירו שאין המילה "כופר" מופיעה אלא בפסוק הנ"ל):

 המלה "כופר" אינה מופיעה אף פעם בקשר לקרבנות, אף על פי שהפעל "כפר" תדיר שם ביותר... בעל כרחנו נודה שהתורה בחרה במילה זו במקומנו, כדי שנבין אותה, באותה הוראה שבה שימשה במקומות הנ"ל במשפטים ובמסעי, בדיני שור נגח ורוצח בשגגה.
והנה בפרק ל"א בספר במדבר רווי סיפור מלחמת מדין בטויים ומושגים שאולים מדין מחצית השקל...
...איש הצבא – אם נמצה חומר הדין – הנו רוצח, מכל מקום הנו הורג אדם, שופך דם, ולכן – שוב אם נמצה עמק הדין – דמו בראשו, ואולם אם נתנה לו נפשו לשלל – יתן כופר, כי דורש דמים ה' וחיי כל אדם יקרים לו.
והנה "מחצית השקל" אשר יתנו "בפקוד אותם" הוא "כופר נפש" הניתן מלכתחילה (ולא בדיעבד) "ולא יהיה בהם נגף", הנגף של תאות רצח במלחמה או של תאוה לשלול שלל ולבוז בז במלחמה, מחצית השקל הניתן מתוך כוונה כנה "בפקוד אותם" מעידה על המלחמה העתידה, שלא תבוא למען תאוות דמים ולא למען השלל, אלא שהיא מלחמת ה'.

פסוק ט"ו

"הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט"

דעת זקנים מבעלי התוספות:

שלא יוכל העשיר לומר: חלקי גדול במקדש יותר ממך.

ר' יוסף בכור שור:

שאם ירבה העשיר או ימעיט העני לא יודע לפי השקלים החשבון, דלא ידע מי נתן שנים ומי נתן שלשה.