תגובת ה' לחטא המרגלים

פסוקים כ"א-כ"ג

"וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ
כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי ...
אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ"

רש"י:

ד"ה ואולם: כמו אבל זאת אעשה להם.

רש"י:

ד"ה חי אני: לשון שבועה, כשם שאני חי וכבודי ימלא את כל הארץ, כך אקיים להם "כי כל האנשים הרואים... אם יראו את הארץ". הרי זה מקרא מסורס: חי אני כי כל האנשים אם יראו את הארץ, וכבודי ימלא את כל הארץ שלא יתחלל שמי במגפה הזאת, לאמור "מבלי יכולת ה' להביאם", שלא אמיתם פתאום כאיש אחד אלא באיחור ארבעים שנה מעט מעט.

      ופירשו בעל לבוש האורה:

"חי אני" - לשון שבועה, כשם שאני חי וכבודי ימלא... כי כל האנשים הרואים (הנוסח כמות שהוא עד כאן) ואח"כ גרסינן: דבר אחר: אם יראו האנשים הרי זה מקרא מסורס חי אני כי כל האנשים וכו'.

ור' אברהם ברלינר בהוצאת רש"י זכור לאברהם קיבל הגהתו וכתב שמצא בכ"י שהראשון לרש"י והשני לר' יוסף קארו.

רש"י:

ד"ה וינסו: כמשמעו.

ד"ה זה עשר פעמים: שנים בים ושנים במן ושנים בשלו וכו' כדאיתא במסכת ערכין ט"ו. (ושם נ' שנים במים ואחד בעגל ואחד במדבר פארן).

והגיה בעל מנחת יהודה את דברי רש"י אלה:

בטעות נכתבה מלת "כמשמעו" כאן ואין זה מקומה, וצריך להיות ד"ה עשר פעמים כמשמעו, שנים בים וכו'.

פסוק כ"ד

"וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ... וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ"

פסוק ל'

"אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ... כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן"

פסוק ל"ח

"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם"

רמב"ן, פסוק כ"ד:

ד"ה ועבדי כלב: לא הזכיר יהושע, כי פירש לכלב שכרו שיוריש הארץ אשר בא שמה, ושכר יהושע אינו ראוי לפרשו עתה, שיהיה הוא במקום משה;
והקדים הכתוב (פסוק ל') "כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון" בעבור כי הוא הקדים לחלוק על המרגלים "ויהס כלב", אבל משה אמר (ל"ח) "ויהושע בן נון וכלב בן יפונה היו" בעבור גודל מעלת יהושע בחכמה.

אבן כספי, פסוק ל"ח:

ד"ה ויהושע בן נון וכלב בן יפונה: פעם יקדים יהושע לכלב ופעם בהפך, וכן הענין בכל הדברים שאין להם הכרח.

פסוק ל"א

"וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם..."

אור החיים:

לצד שאמר "כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם" (פסוק כ"ח) והם דיברו גם על טפם רעה, לזה בא ה' והוציאם מהכלל ואמר "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם".
ואמר "והבאתי אותם וידעו את הארץ" בתוספת וא"ו, לומר: מלבד שלא יהיו לבז עוד להם טובה, שיביאם ה' אל הארץ וידעו אותה.

פסוק ל"ד

"וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי"

רש"י:

ד"ה את תנואתי: שהניאותם את לבבכם מאחרי. "תנואה" לשון הסרה, כמו (במדבר ל') "כי הניא אביה אותה".

       מפרשי רש"י נחלקו בהבנת דבריו:

הרא"ם:

קרא הסרת לבבם מהשם – הסרת ה', מפני שכיון שהוסר לבבם מהשם הוסר השם מהם.

הגור אריה:

לא שהקב"ה סר, אלא מה שאתם סרתם מאחרי ה' יקרא זה תנואתו, והסרה מאתו יקרא הסרה של הקב"ה כלומר שהם סרו מאתו.

אבן כספי, משנה כסף:

ד"ה את תנואתי: כינוי הפועל. והטעם, שלא אשנה דברי כמו שאמר אחריו: "אני ה' דברתי".

הבאור:

ד"ה תנואתי: לשון הסרה. ואז תרגישו כשאסיר השגחתי מכם. ורש"י פירשו שהנאותם לבבכם מאחרי והוא דחוק בלשון, שהיה לו לומר "את תנועתכם".