הכיור וכנו

פסוקים כ"ט-ל"א

"וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁקֶל וַיַּעַשׂ בָּהּ אֶת אַדְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ וְאֵת כָּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַדְנֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאֶת אַדְנֵי שַׁעַר הֶחָצֵר וְאֵת כָּל יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל יִתְדֹת הֶחָצֵר סָבִיב"

פסוק ח'

"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד..."

ר' שמשון רפאל הירש, מעמידנו על התמיהה:

הרי הוא רעיון עמוק הצפון במעשה זה של הכיור וכנו: אותו הכלי הנועד ל"קידוש ידיים ורגלים" (הוא ביטויים של חז"ל בדברם על מצות "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם" -הערת הכותבת) דהיינו: אותו כלי הנועד לייצר את האצלתו וזיכוכו של מעשה אדם ושאיפותיו, יעשה דווקא מנחשת מראות הנשים, דהיינו מאותו כלי אשר נועד לכך להפנות תשומת לב מיוחדת לגופניותו של האדם, לחלקו הנתפש בחושים.

והנה שתי תשובות לישוב תמיהתו:

מדרש תנחומא פקודי ט':

אתה מוצא בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהם ושלא יהיו משמשין מיטותיהם. אמר ר' שמעון בן חלפתא: מה היו בנות ישראל עושות? יורדות לשאוב מים מן היאור והקב"ה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהן והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם. משהיו אוכלין ושותים נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן. זאת אומרת: "אני נאה ממך" וזה אומר "אני נאה ממך" – ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאווה ופרין ורבין והקב"ה פוקדן לאלתר. שנאמר: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד" (שמות א' ז') וכתיב בהן: "ותמלא הארץ אותם..." "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאווה מתוך הפרך, העמידו כל הצבאות שנאמר (שמות י"ב) "יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" ונאמר (שמות י"ב) "הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם".
כיון שאמר לו הקב"ה למשה לעשות את המשכן, עמדו כל ישראל ונתנדבו: מי שהביא כסף ומי שהביא זהב או נחשת ואבני שהם ואבני מלואים – הביאו בזריזות הכל. אמרו הנשים: "מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן?" עמדו והביאו את המראות, והלכו להן אצל משה.
כשראה משה אותן המראות זעף בהן. אמר להן לישראל: "טלו מקלות ושברו שוקיהן של אלו. המראות למה הן צריכין?!"
אמר לו הקב"ה למשה: "משה! על אלו אתה מבזה?! המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים! טול מהם ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים שממנו יהיו מתקדשין". שנאמר (ל"ח ח') "ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחשת במראות הצובאות אשר צבאו" – באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלו.

ראב"ע:

וטעם הצובאות: כי משפט כל הנשים להתייפות לראות פניהן בכל בוקר במראות נחושת או זכוכית לתקן הפארים שעל ראשיהם, הם הנזכרים בספר ישעיהו (פרק ג') כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום.
והנה היו בישראל נשים עובדות השם, שסרו מתאוות זה העולם ונתנו מראותיהן נדבה. כי אין להם צורך עוד להתייפות, רק באות יום יום על פתח האהל מועד, להתפלל ולשמוע דברי המצוות. וזהו "אשר צבאו פתח אוהל מועד" כי היו רבות.

פסוק ח'

"בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"

רש"י:

בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס בהן משה מפני שעשויים ליצר הרע. אמר לו הקב"ה: קבל! כי אלו חביבין עלי מהכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודות פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותן ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר: "אני נאה ממך" ומתוך כך מביאות לבעליהן תאווה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שיר השירים) "תחת התפוח עוררתיך".
וזהו שנאמר "במראות הצובאות" ונעשה הכיור מהם...

רמב"ן:

...וייתכן שנאמר בדרך הפשט, שעשה הכיור וכנו במראות הנשים אשר באו מהן צבא גדול ונאספו אל פתח אהל מועד לתת מראותיהן בנדבת ליבן, והיה נחושת המראות נחושת קלל ממורט ויפה מאד. ועל כן יחד אותו מתחילה לכלי הזה.
והנשים בראותן כן, נאספות ובאות צבאות צבאות לתת כולן מראותיהן להעשות בהן כל הכיור וכנו.

פסוק ח'

"אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"