סיכום המסעות

פסוק א'

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם..."

רש"י:

ד"ה אלה מסעי: למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום, שאע"פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות; צא מהם י"ד שכולם היו בשנה ראשונה קודם גזירה משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה, משם נשתלחו המרגלים, שנאמר (במדבר י"ב ט"ז) "ואחר נסעו העם מחצרות", (במדבר י"ג) "שלח לך אנשים" וכאן הוא אומר (ל"ג י"ח) "ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה", למדת שהיא במדבר פארן. ועוד: הוצא משם שמונה מסעות שהיו אחרי מיתת אהרן מהור ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים, נמצא שכל שמונה ושלושים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. זה מיסודו של ר' משה הדרשן.
ור' תנחומא דרש בו דרשה אחרת: משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו. כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו "כאן ישננו, כאן הוקרנו (לשון התקרר והצטנן), כאן חששת את ראשך וכו'".

      וההמשך במדרש תנחומא:

כך אמר לו הקב"ה למשה: מנה להם כל המקומות, היכן הכעיסוני. לכך נאמר: "אלה מסעי בני-ישראל".

פסוק א'

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן"

פסוק ב'

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם"

הרכסים לבקעה:

ד"ה מוצאיהם: כמו (שמואל ב') "לדעת את מוצאך ואת מבואך", ענין תנועת אדם (איהרע בעוועגונגען) ממסע למסע.

הביאור:

ד"ה את מוצאיהם: את כל המקומות שיצאו משם לנסוע אל מקום אחר, כמו שמבאר "למסעיהם", ר"ל: את מוצאיהם לצורך מסעיהם.

שד"ל:

ד"ה ויכתב משה את מוצאיהם: אין הכוונה המקומות שיצאו משם, אלא המקומות שהגיעו שמה, מקומות החנייה, וזה מפני שלא היתה יציאתם אל ארץ נושבת וערי חומה, אלא למקומות שבמדבר; והנה מצאנו (שמות ט"ו כ"ב) "ויצאו אל מדבר שור", ולא אמר "ויבואו", כי הביאה למקום פתוח – יציאה תיקרא. לפיכך נכתב גם כאן "מוצאיהם" על מקומות הביאה והחנייה.

העמק-דבר:

ד"ה אלה מסעי: ... שהיו המסעות נחלקים: ממצרים עד קדש ברנע היו נוסעים לתכלית ביאה לארץ-ישראל, והיה התכלית – המסע כדי להתקרב לארץ ישראל.
מקדש-ברנע שהיה מעשה המרגלים ונגזר שיהיו מתעכבים ארבעים שנה וגם יהיו נודדים ממקום למקום... ואם כן היו מסעות אלו תכלית היציאה ממקום למקום.
ואחר שבאו לקדש שבמדבר צין לארץ אדום החלו להתקרב לארץ-ישראל לכנוס ולירש, חזר תכלית הנסיעה להיות קרוב לארץ-ישראל. על כן כתב "אלה מסעי בני-ישראל... לצבאותם" היינו לתכליתם, כמו שבארנו בספר שמות י"ב נ"א.*

ד"ה ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם: זהו החלק השני שהעיקר היה היציאה ממקום שישבו וילכו נודדים...

ד"ה ואלה מסעיהם למוצאיהם: זהו החלק השלישי שהיה תכלית המסע כדי שיתקרבו לארץ-ישראל וזהו תכלית היציאה מארץ מצרים, והיינו למוצאיהם.

------------------------------------------------------------------------------------

* שמות י"ב נ"א:

ד"ה על צבאותם: במשטר צבא ולא מעורבבים.
ויותר נכון לפרש מלשון (איוב ז, א) "הלוא צבא לאנוש עלי ארץ" דמשמעו: כל אנוש נוצר לתכליתו וזהו צבאו. וכן ישראל נוצרו להיות לאור גויים להעמידם על ידיעת אלוהי עולם. וכמו אברהם אבינו שנקרא "אב המון גויים" משום זה הענין. וכל זמן שהיו ישראל בגולה וגם היו ערלים, לא הגיעו ל"צבאותם", ועתה כאשר יצאו להיות עם ה' וגם נימולו כולם, הגיעו לצבאותם.

פסוק א'

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל"

רמב"ם, מורה נבוכים מאמר ג' פרק ג':

ומפני זה כשתראה סיפורים בזולת המצוות ותחשוב שהספור ההוא אין צורך לזכרו או שיש בו אריכות, אינו רק להיותך בלתי רואה הפרטים המביאים לזכור מה שנזכר. ומזה סדר זכר המסעות, יראה מפשוטו של ענין, שזכר מה שאין תועלת בו כלל; ומפני זאת המחשבה העולה על הלב, אמר "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'".
ומקום הצורך אליו גדול מאד, מפני שכל המופתים אינם אמתיים רק למי שראם, אך לעתיד ישוב זכרם ספור ואפשר שיכזב השומע... וממופתי התורה מן הגדולים שבהם, עמוד ישראל במדבר ארבעים שנה; והמצא בו המן בכל יום; והמדבר ההוא כמו שאמר הכתוב (דברים ח' ט"ו) "נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים"; והם מקומות רחוקים מאד מן הישוב, בלתי טבעיים לאדם (במדבר כ' ה') "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות" ואמר בהם גם כן (ירמיהו ב') "ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" וכתוב בתורה (דברים כ"ט) "לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם"; ואלו כולם מופתים גדולים גלויים נראים.
וכאשר ידע ה' יתברך שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד, כמו שמפקפקין בשאר הסיפורים, ויחשוב (השומע – המפקפק) שעמידתם היתה במדבר קרוב לישוב, שאפשר לחרוש בהם ולזרוע ולקצור או להזון באחד הצמחים אשר היו שם, או שמטבע המן לרדת במקומות ההם תמיד, או שיש במקומות ההם בארות מים; מפני זה הסיר המחשבות ההם כולם, וחיזק עניני אלה המופתים כולם בביאור המסעות ההם, שיראו אותם הבאים וידעו גודל המופת, בעמוד מין האדם במקומות ההם ארבעים שנה.
וכן אמרו (במדבר ט' כ'): "על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו" היה מספיק בספר, ויעלה בלב האדם מתחילה מחשבה, כי כל מה שבא אחריו בזה הענין הוא הארכת דברים אין צריך, ר"ל (במדבר ט' י"ט) "ובהאריך הענן..." "ויש אשר יהיה הענן" ואני אודיעך טעם אלה הפרטים כולם: טעמם הוא לחזק הענין ההוא, לסלק בו מה שהיו האומות חושבים אז ומה שיחשבו עד היום, שישראל תעו בדרך ולא ידעו אנה ילכו, באמרם "נבוכים הם בארץ" וכן קוראים אותו הערביים עד היום "מדבר התעיה" ויחשבו שישראל תעו ולא ידעו הדרך, והתחיל בכתוב לדבר ולחזק, כי המסעות ההם שהיו בלתי מסודרים ושובם בקצתם פעמים והיות וזמן עמידתם בכל מסע חלוק (=שונה) זה מזה, עד שהיה מעמדם במסע אחד שמונה עשרה שנה ובמסע אחר יום אחד, הכל בשיעור האלוקי, ולא היה תעיה בדרך – רק לפי העלות עמוד הענן, ומפני זה פרט הפרטים ההם כולם. וכבר ביארה התורה כי הדרך ההוא קרוב וידוע וסלול, ר"ל הדרך אשר בין חורב... ובין קדש ברנע אשר היא התחלת הישוב, כמו שנאמר (במדבר כ' ט"ז) "והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך", והדרך ההוא מהלך אחד עשר יום כאמרו (דברים א') "אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" ואין זה מה שאפשר לתעות בו ארבעים שנה, אבל טעם העיכוב הוא מה שכתוב בתורה.
וכן כל ענין שיעלם ממך טעם זכרו, יש לו סיבה חזקה והנהיג הענין כולו על העיקר, אשר העירו חז"ל עליו: (דברים ל"ב מ"ז) "כי לא דבר ריק הוא מכם" – ואם ריק הוא – מכם הוא (ירושלמי פאה פרק א' הלכה א').

ספורנו:

ד"ה אלה מסעי: רצה הא-ל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן שהיו ראויים להכנס לארץ.

ד"ה ויכתב משה: כתב המקום שיצאו אליו והמקום אשר נסעו ממנו, כי לפעמים היה המקום שיצאו אליו בתכלית הרע והמקום שנסעו ממנו- טוב.

ד"ה ואלה מסעיהם למוצאיהם: ולפעמים קרה היפך זה. וכתב גם כן ענין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה שהיה זה קשה מאד ובכל זה לא נמנעו. ובכן נכתב בכל אחד מהם "ויסעו" ממקום פלוני "ויחנו" במקום פלוני, כי המסע והחניה כל אחד מהם קשה.