סירובו של משה לשליחות

פסוק י"ג

"וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי
שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח"

רש"י:

ד"ה ביד תשלח: ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן.
דבר אחר: ביד אחר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסם לארץ להיות גואלם לעתיד. יש לך שלוחים הרבה.

רמב"ן, (אחרי הביאו דברי רש"י דלעיל):

ד"ה ביד תשלח: ואונקלוס אמר: ביד מן דכשר דתשלח, יאמר: שלח נא ביד אדם מדבר צחות, שיהיה ראוי וכשר לשליחות נכבדת הזאת, ואל תשלח ביד כבד פה וכבד לשון. ותהיה עם פיו בדברו עם פרעה. כי איננו דרך כבוד ומעלה, להיות שלוחך ערל שפתים, כי לו ישמעו כל העמים בדברו עם המלך, ויהיה זה גרעון בעיניהם.
והנכון בעיני: שלח נא ביד כל אשר תשלח, כי אין אדם בכל העולם שלא יהיה הגון לשליחות זו יותר ממני.
והסיבה למשה בכל הסרבנות הזאת ענותנותו הגדולה, מכל האדם אשר על פני האדמה, שלא היה מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך ושיתפאר לומר: ה' שלחני, ולא על ישראל, להוציאם ממצרים ולהיות עליהם מלך.

פסוק י"ג

"שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח"

הקדוש אנשלמה אשתרוק ז"ל, מדרשי התורה:

שאלני חכם מהחולקים על אמונתנו: מה היה סיבה זה החרון על משה, שאם יכיר חסרון בעצמו ולא יבטח על הנס – אין זה בעיטה. ועל זה הרבה טענותיו ואמר (= אותו האיש החולק על אמונתנו), כי משה היה מונעו מהגאולה הזאת, ושיאמר לו: יותר טוב וראוי לו יתברך לרדת בארץ ולהושיע הנפשות משיגאל עם אחד, כי אין שליחות נכבד מזה כמו שתרגם אונקלוס "ביד מאן דכשר דתשלח".
ועל העצה שהיה יועץ לחלוק על כוונתו (של הקב"ה), חרה אף ה' במשה, כי לא נשאל על זה. ואמר החכם ההוא, כי לולא זה, לא היה ראוי לו יתברך לחרות אפו בו, כי אין זה מחוקו יתברך.
ועל זה – להוציאו מטעותו – ביארתי לו טעם החרון עד ששמע ונבהל: וזה אשר ביארתי לו בזאת הפרשה "שלח נא ביד תשלח": מצד היות משה מתחיל להדבק במושכלות, חשב פן ימשך לו הפסד במושכלות אם ימשך במפורסמות, וביקש שהשם יתברך ישלח מי שכבר השיג הרבה במושכלין או מי שאין לו עסק במושכלות והוא איש דברים מדבר גדולות עם צחות לשונו במפורסמות, וכי זאת יוליד תולדה שהמעשיות אין בהם שלמות במושכלות ולא מבוא אליהם.
וימשך מזה הפלא במה שתסוב תורתנו הקדושה, בהרבה ממעשיו אשר הם מדרגה וסולם אל השלמות. חרה אף ה' במשה ואמר דרך כעס: הלא אהרן אחיך הלוי שהוא בנבואה אחיך, ידע זה השליחות ודבר ידבר פעם אחר פעם, "וגם הנה יוצא לקראתך וראך" וישתתף עמך ושמח בלבו, כי זה יוסיף לו שלמות על שלמותו. ואולי לזה נענש משה במלון בהתעצלו במעשה המילה, שהיא מצוה מעשיית ופנה גדולה משם באמונה.
עוד פירשתי לו פירוש אחר והנאהו והבין מה שנלכד ברשת פירושו והוא זה: משה רבנו ע"ה הבין מאמר ה' האומר לו (ד' י"ט-כ') "ידעתי כי לא יתן אתכם פרעה מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה. ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו, ואחרי כן ישלח אתכם". שהורה שימשך זמן ארוך זה השליחות וביני ביני יעמדו ישראל בצרה, ושהוא גם כן ישים השתדלותו במפורסמות כל הזמן ההוא לקושי לב המלך ורבוי הנפלאות והמכות, וחילה פני צורו, שימהר תיכף להראות לפרעה ידו החזקה אשר יראה לסוף ימים. שאין ספק שהמעונה בעינוי יבחר ההצלחה במעט התועלת תיכף משיבחרנה באריכות העינוי ורב התועלת.
ולזה אמר "שלח נא", רוצה לומר: במהירות, באותו "יד" וחוזק שתשלח לבסוף ויכלים לפרעה ומצרים תיכף ויצאו לחירות, וזהו להקל אריכות ענויים מעליהם ולהעביר צרתם תיכף.
מצורף לזה רצון משה בלתי חפץ להאריך במפורסמות, כי חפץ הוא במושכלות והן עבודות השם אשר אליהן הובטח: (ג' י"ב) "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה" והיא קבלת התורה. וכל זה הביאהו לבקש ההצלה תיכף.
ולזה כעס ה' במשה, כי לא ראה את הנולד. ומה שיתגדל שמו יתברך בפרסום הנפלאות ורבויין, כי יכירו כל הגויים, כי יד ה' עשתה זאת ולא היה מקרה כשאר המלחמות, וישראל יצורפו ויתלבנו ויטהרו לדעת את ה'.
וזה אצלי ביאור "ולא ביד חזקה", רוצה לומר, שלא יצאו בעל כרחו עתה, שיקומו עליהם ישראל בכחו יתברך ויהרגום, כי ישפטו זה למרד, אפילו אם יצאו בחזקה בלי שזיקום, כמו שאמרו (א' י') "ונלחם בנו ועלה מן הארץ" ולא יכירו, כי יד ה' עשתה זאת.
ולזה התחכם השם יתברך שיהיה נודע ומפרסם כי ה' נלחם להם, ורצה בישראל לקחתם לעבודתו על יד נביא נאמן בהתראות ובמכות בהדרגה ובזמן ארוך.

פסוק י"ח

"אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם
וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים"

מדרש הגדול:

"ואראה העודם בחיים". למה לו הגיד לו בדבר, אמר: לא אמר לי הקב"ה להוציא את ישראל אלא על תנאי מתוך תשובה, שמא חס ושלום לא יעשו תשובה, ויגרום החטא שלא יצאו, ונמצאתי משקר בדברי המקום, אלא יהיה הדבר סתום, וסוף מילתא עבידא לאגלויי.

ר' יוסף אבן-כספי, טירת כסף, פרק כ"ו:

נכון וראוי לחכמים ולנביאים לעשות בקצת הפעמים ערמות ותחבולות, והנה מיני אלו רבים, וכבר רמזנו על קצתם, ומה שאכוין לרמוז בכאן הוא שינוי הדבר החיצוני, ואומר כי אינו חסרון לאברהם אבינו כאשר אמר לנעריו ונשובה אליכם (בראשית כ"ב ה') להסתר סודו, ואל הנביא אשר נתחפש באפר על עיניו (מלכים א, כ' ל"ח), ודי בזה מופת מה שיחסו רז"ל למלאך עצמו בדבר שרה.
אבל שמע בני, כי גם מזה האבק עצמו יזהרו מאד השלמים, וכל שכן שלמי הנפש הנבואית. וראוי להם זה לשתי סיבות: האחת, ליתרון מעלות זאת הנפש על שאר כל הנפשות, רצוני שהיא המעלה האחרונה מכחות הנפש המשכלת, והשנית כי הם אם יכזבו, יביאו בני אדם להרהר אחר יעודיהם העתידים, לכן הם מהפכים על כל צדדיהם להשתיק דיבור הכזב, ואף על פי שבמקומות ישפטו השומעים דבריהם כזב במאמריהם לרוע הבנתם, אין בזה אשם על נפשם, הלא תראה שמואל במצות ה' אמר "לזבוח לה' באתי" (שמואל א' ט"ז ה'), ולא נכנס בזה כזב כלל למי שידע מלאכת ההגיון, כי לא אמר "לזבוח לה' באתי לבד" או בכוונה ראשונה או בעצם, ואם השומעים לא הבינו זה מה פשעו, ומכל מקום לא כיחש כלל כי כן עשה.
אמנם משה רבנו ע"ה לפי שהיתה שלמות נבואתו גדולה מאוד משלמות שאר הנביאים, נמשכו ענייניו כולם לפי זה היתרון, וחלילה לו שיאמר כמאמר שמואל, כי זה היה החסרון בחקו. ולכן כשרצה להסתיר סודו מיתרו אמר לו: "אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם בחיים" (שמות ד' י"ח), ואלו אמר לראות העודם חיים, אז היה דומה למאמר שמואל, ואין ספק שכאשר שב למצרים ראה מאחיו אם עודם חיים, כי בהיותו במדין לא היה רואה זה רק שמע ממרחק, וכן דבר עמהם ואולי גם אכל ושתה עמם, ואם לא זכר זה, כי אינו מחוייב שיזכיר כל מה שעתיד לעשות שם, אבל למה לא ידע משה רבנו ע"ה לדבר כדברים האלה מתקוני המלאכה מלאכת ההגיון?