תשלומי ד' וה' וכפל

שמות פרק כא, לז - פרק כב, ג

אברבנאל, מקשה לענין תשלומי ד' וה' וכפל:

למה היו תשלומי השור חמשה ותשלומי הצאן היו ארבעה בלבד, ואם נמצאו בידו חיים ישלמו שנים בלבד?

ואלה אחדות מן התשובות שנתנו לשאלות אלה:

מכילתא ק"ו:

"חמשה בקר" ישלם ארבעה והוא, "וארבע צאן" – שלשה והוא.
אמר ר' מאיר: בא וראה כמה חביבה מלאכה לפני מי שאמר והיה העולם: שור שיש לו מלאכה – משלם חמשה, שה שאין לו מלאכה – משלם ארבעה.
רבן יוחנן בן זכאי אומר: הקב"ה חס על כבודן של בריות: שור, לפי שהולך ברגליו – משלם חמשה. שה, לפי שהוא טוענו על כתפו – משלם ארבעה.

ראב"ע, פסוק ל"ז:

ד"ה כי יגנב: אמר ר' ישועה: הוסיף השם על עונש השור יותר מן השה, כי לא יוכל להסתיר השור כמו השה, ולא יוכל לגנבו רק הרגיל יותר באומנות הגניבה.

והגאון אמר: בעבור הנזק שיבוא לבעל השור יותר מן השה, כי בו יחרוש.

רמב"ם, מורה נבוכים חלק ג' פרק מ"א:

ודע, כי כל אשר יהיה מן העברה והחטא יותר נמצא ויותר קרוב להעשות ראוי שיהיה ענשו יותר קשה, כדי שימנעו ממנו, והעניין שאינו נמצא רק מעט - עונשו יותר קל.
ומפני זה היה תשלומי גונב צאן כפל תשלומי שאר המטלטלים, רוצה לומר תשלומי ארבעה ובתנאי שהוציאם מתחת ידו במכר או ששחטם, מפני שמנהגם היא על הרוב תמיד להיותם בשדות, ואי אפשר לשמרם כמו ששומרים הדברים שבתוך המדינה. ומפני זה מדרך הגונבים אותם שימהרו למכרם עד שלא יודעו אותם, או לשחוט אותם בעבור שתשתנה צורתם, ומפני זה היה עונש הענין הנמצא יותר גדול.
ותשלומי גנבת הבקר הוסיף בו אחד, מפני שגנבתן קלה יותר, כי הצאן ירעו מקובצים, ואפשר לרועה לשמרם. ויותר מה שאפשר לשומרם הוא בלילה. אמנם הבקר ירעו מפוזרים מאד, ואי אפשר לרועה לשומרם ותרבה בהם הגנבה.

אברבנאל:

... כי יגנוב איש ... וטבחו או מכרו, רוצה לומר: שגנבו ומלבד הגנבה מכרו הוא לטבחים שישחטוהו ויפשיטוהו וימכרו את בשרו, או שלא מכרו כאשר גנבו, אבל הוא בעצמו, כדי שלא יכירוהו רועיו מאיזה חותם ועדר הוא, טבחו והפשיטו – הנה אז יהיה עונשו שחמשה בקר ישלם תחת השור וארבעה תחת השה.
וחכמינו ז"ל ביקשו טעם בעונש הזה כפי הגבלתו ורבן יוחנן בן זכאי אמר... (ב"ק דף נ"ה ומביא דבריו דלעיל במכילתא) ור' מאיר אמר (ע' לעיל במכילתא).
והטעמים האלה אינם נותנים טעם לשבח, כי אין כל שור עושה מלאכה... ועוד שהשור העושה מלאכה אדם נוהג בו ואי אפשר לגנבו. אבל יגנבו תמיד הבטלים ממלאכה כי אין איש אתם... וכפי מה שכתב הרב המורה, יש בזה טעם אחר... (ומביא דברי הרמב"ם, עיין לעיל).
וחכם אחד מחכמי הדור נתן בזה טעם אחר והוא, שעיקר העונש בגנב הוא השווי והיושר שיעשו לו כאשר זמם לעשות, והבא לגנוב את שור רעהו או את שיו, יקחוהו ממנו ועוד יקחו ממה שלו שור אחד או שה אחד, כמו זה אשר גנב, ובזה הדרך ישלם שנים, רוצה לומר, אותו שגנב ואחד משלו; אמנם כשלא תמצא בידו הגנבה, וכבר התיאש הבעל ממנה, לפי שטבחו או מכרו, אז ראוי להרבות בעונשו של הגנב כפי המעשים אשר עשה מלבד הגנבה, כי בכל מעשה ומעשה אשר יפעל, הוא גומר וכופל רשע הגנבה, כאילו עשה עונות הרבה ולא אחד בלבד.
יתבאר זה ממה שנאמר בענין עכן (יהושע ז' י"ח) "חטא ישראל, וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם וגם לקחו מן החרם, וגם גנבו, וגם כחשו, וגם שמו בכליהם", והלא גנבה אחת היתה! וגנב אחד גנבה – ולמה אמר כל זה?!
אלא שהיה הכל לפי רב המעשה אשר עשה בה, ועל זה אמר יהושע לעכן: "בני, שים נא כבוד לה' א-לוהי ישראל ותן לו תודה והגד נא לי, מה עשית? והוא השיבו: "אמנם חטאתי... וארא בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתים שקלים כסף ולשון זהב אחד, ואחמדם, ואקחם, והנה טמונים בתוך האהל והכסף תחתיה". באר – שאם היות הגנבה אחת, החטא בה פעמים רבות: אחת במה שראה ועיין בם; שנית במה שחמד אותם; שלישית במה שלקחם; רביעית במה שטמנם; חמישית במה שכיוון להטמין את הכסף תחת החפירה להעלימו ביותר, שכל זה התחזקות הוא ממה שיכביד את החטא.
כן בענין הגנב שגנב את השור שהנה נתחייב בתשלומי שנים, אם היה עדיין בידו להשיבו לבעליו. אמנם כשקשרו ועקדו לטבחו, כבר גנבו שנית; וכאשר הרביצו – שלישית; וכששחטו – רביעית; כי כל מעשה מאלו הוא פועל רעה ומגונה מעצמו וכן בענין המכירה והפשרה והמסירה לקונה וקיבל המעות ממנו. וכאשר הוכפלו המעשים והעונשים בעבורם, היו התשלומים בשור חמשה ובשה ארבעה וב'נמצאו בידו' היו שנים בלבד.
ויתכן לפרש כפי פשט הכתוב ומילותיו, שתמיד יהיו התשלומים שנים, כי הוא היושר האמתי – כמו שביארתי – אבל מפני שהזכרים בבקר ובצאן שווים בערכם יותר מהנקבות, אמר שאם תמצא בידו הגנבה, ישלם שנים, כי יראו ויכירו כמה היה שווה השור או השה הנגנב וישלם אחר כמוהו ויהיו שנים. אבל אם טבחו או מכרו אולי יאמר הגנב, שהשור או השה היה פחות ונבזה ושאין ראוי להרבות בערכו, ומפני זה הגבילה התורה ערך השור או השה שישלם הגנב תחת שור אחד זכר – חמשה בקר, כי הוא חייב לשלם שני שורים זכרים, שהיו שווים יותר מחמשה בקר נקבות, וכן בכבשים היה לו לשלם ב' זכרים בין שיהיו עתודים גדולים או קטנים, לכן ישלם ארבעה צאן נקבות, שאינם שוות כשני זכרים, והיה החילוף בתשלומי השה, מפני קלות החטא, כמו שביאר הרב המורה.
וזה טעם נכון ומתיישב בעיני, אבל אם קבלת הקדושים ז"ל היא בחילוף זה, נקבלה בסבר פנים יפות.

(הערה: ה"חכם האחד מחכמי הדור" הוא ר' יצחק עראמה בעל "עקדת יצחק" – ודבריו כמעט העתק מילה במילה מספרו, כבהרבה מאד מקומות בפירושו של אברבנאל, ואת שם בעל העקדה אינו מזכיר!)

הסבר, מה ההבדל בין הדעות השונות שהובאו לעיל?

רש"י מביא בפירושו גם את דברי ר' יוחנן בן זכאי וגם את דברי ר' מאיר. כידוע, אין הוא מביא שני פירושים (או שתי דעות או שני מדרשים) אלא אם כן לא מצא קורת רוח מלאה באף-אחד משניהם.

התוכל למצוא סיבה לכך, למה לא הסתפק כאן באחת מן הדעות?

מה התמיהה שבסגנון פסוקנו אשר הביאה את אברבנאל לפרש את פירושו ("ויתכן לפרש כי פשט הכתוב")?

התוכל לתת טעם להבדל שבין התשלומין?

שאלה קשה שאלה קשה ביותר