בל תשחית

ספר החנוך, מצות לא תעשה תקכ"ט:

שנמנענו מלכרות האילנות כשנצור על עיר, כדי להצר לאנשי העיר ולהכאיב לבותם, ועל זה נאמר: "לא תשחית את עצה... ואותו לא תכרות" וכמו כן נכנס תחת זה הלאו שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף או לקרוע בגד, או לשבור כלי לבטלה וכל עניינים אלה וכל כיוצא שיהיה גם השחתה, ואמרו ז"ל תמיד בגמרא: "והא קעבר משום 'בל תשחית'!"
שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי המעשה, אוהבים השלום ושמחים בטוב הבריות, ומקרבין אותם לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגיר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל, יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם; לא כן הרשעים אחיהם של מזיקין, שמחים בהשחתת העולם, והם משחיתים את עצמם, במדה שאדם מודד גם מודדין לו, כלומר: בה הוא נדבק לעולם, וכענין שכתוב "שמח לאיד לא ינקה". והחפץ בטוב ושמח בו – נפשו תלין לעולם. זה ידוע ומפורסם.

רשב"ם:

ד"ה כי תצור אל עיר ימים רבים: ותצטרך לחתוך אילנות, לבנות כרים, דיק וסוללות.

ר' יוסף בכור שור:

ד"ה כי ממנו תאכל: ותתפרנס ממנו במצור.

ד"ה כי האדם עץ השדה: דהא עץ השדה הוא האדם, כמו אדם עץ השדה קרי, בין עץ מאכל בין אילן סרק ושניהם כאדם, לסייע לך לבוא העיר מפניך במצור ללכדה: כמו (מלכים ב' כ"ד י') "ותבוא העיר במצור" – שנלכדה.
ו"העץ מאכל" עץ ממנו תאכל ויספק לך מזונות. ואילן סרק שתבנה ממנו דיק וסוללה. נמצא שניהם מסייעין לך, זה על שתאכל ממנו וזה על ידי שתבנה ממנו מצור.
ואז אם תקיים זה, "האדם עץ השדה" – כאדם עץ השדה לסייעך, "לבוא מפניך" ולהתגבר.
אבל אם תלך על אומה להשחיתה ולא לישב שם במצור, אז לאחר שתלכוד העיר, תוכל להשחית אפילו עץ מאכל, אם אינה מארץ ישראל, כדכתיב גבי מואב, שאמר להם נביא (מלכים ב' ג' י"ט) "וכל עץ טוב תפילו וכל החלקה הטובה תכאיבו באבניה".

הכתב והקבלה:

ד"ה לא תשחית לנדוח:...וטעם האיסור שאין ראוי לשמש בדבר מן הנבראים אל היפך המכוון ממנו בבריאה, דוגמת אמרם (שמות פרק כ') "כי חרבך הנפת עליה ותחללה" – המזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אינו בדין שיונף המקצר על המאריך.
כן עץ, המכוון בבריאתו לעשות פרות למאכל בני אדם להחיותם, אין לעשות בו דבר המשחית את האדם ומאבדו.

פסוק י"ט

"לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת"

מנחה בלולה, (ר' אברהם רפא מפורטו):

ד"ה את עצה: מגיד שאסור לקוץ אילן של מאכל אע"פ שהוא מן האויבים, כל שכן אם יהיה מישראל, כי כן דרך הלוחמים כמו שאמר (מלכים ב' ג' י"ט) "וכל עץ טוב תפילו", שהם משחיתים סביבות העיר כדי שלא יספקו להם לחם ומזון. וגם כדי שהסביבות יתאספו אל העיר וימהרו לאכול המזונות אשר בידם וימותו ברעב.
ולמען ידעו כי המלחמה להם אינה בדרך הטבע, לכן צוה שלא ישחיתו.

ד"ה כי ממנו תאכל: וזאת היא הבטחה רבה, שיכבשו את העיר ויאכלו פריה.

שד"ל, "המשתדל":

ד"ה כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת: קלעריקוס והכורם פרשו: אל תכרתהו, כי אולי תצטרך לו, כי יארכו ימי המצור ויחסר הלחם לאנשי המלחמה, ויצטרכו לפרות האילן. ודון יצחק (=אברבנאל) וספורנו ומנחה בלולה פירשו, כי ממנו תאכל כאשר תלכוד העיר, לכך לא טוב לך להשחיתו.
ולדעתי לא לכך ניתנה התורה, כדי ללמד לבני אדם לעשות חשבונות להנאת עצמם. אבל בהיפך: לכך ניתנה לחזק בלבותנו החמלה והחנינה המתנגדות לתועלתנו. גם פילון גם יוסף פלאויוס פירשו המצוה הזאת מצד החמלה והרחמים והרחקת האכזריות.
ואשר אני אחזה לי, כי עיקר המצוה הוא שלא יכרת העץ אחר שאכל מפרותיו, וזה אמנם כדי להרחיק את האדם ממדת כפוי טובה ולהרגילו כדי שיאהב את המיטיב לו, ולא ישליכנו אחר גוו בזמן שלא יקוה ממנו עוד תועלת. וקרוב לזה (דברים כ"א י"ד) "לא תתעמר בה תחת אשר עניתה". וקרוב לזה היה משל הדיוט אומר בימי חכמי התלמוד (בבא קמא צ"ב) "בירא דשתית מיניה – לא תשדי ביה קלא" (=בור ששתית ממנו – לא תזרוק בו אבן").

פסוק י"ט

"כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה"

תרגום אונקלוס:

ארי לא כאנשא אילן חקלא, למיעל מקדמך בצירא.

רש"י:

הרי "כי" משמש בלשון דילמא: שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך, להתיסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר – למה תשחיתנו?

ראב"ע:

כבר ביארתי בספר היסוד כי יתכן בכל לשון לקצר, לאחוז דרך קצרה, כמו (שמואל א' ט"ז כ') "חמור לחם" – רק מילת "לא" לא יתכן להיות נחסרת, כי הטעם יהיה להיפך.
ומדקדק גדול ספרדי אמר, כי חסר ה"א, וכן הוא: הכי האדם עץ השדה? וזה הטעם איננו נכון בעיני, כי מה טעם לומר: לא תשחית עץ פרי, כי איננו כבני אדם שיוכל לברוח מפניך?
ולפי דעתי שאין לנו צורך לכל זה, וזה פירושו:
כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה. והטעם: כי חיי בן אדם הוא עץ השדה. וכמוהו (דברים כ"ד ו') "כי נפש הוא חובל"; "ואותו לא תכרות" דבק עם "לבוא מפניך במצור". הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם, רק מותר שתאכל ממנו ואסור לך להשחיתו, כדי שתבוא העיר מפניך במצור.
והעד על זה הפירוש שהוא נכון, שאמר (פסוק כ') "וכרת ובנית מצור".

בראשית י"ח כ"ה: דין כל ארעה ברם יעבד דינא.

בראשית מ"ט ט':  לית מלכו דתזעזעינה.

בראשית כ"ז ל"ו:  יאות קרא שמה.

בראשית י"ג ט"ז:  אשר אם יוכל איש לספר את עפר הארץ... - כמא דלית איפשר לגבר