גליונות נחמה סנונית - לעוף רחוק יותר מן הדמיון גיליונות נחמה - לדף הראשי
על האתר מפת האתר קבוצת דיון
גיליון

א.

"וידם אהרן"

ב.

איסור שתויי יין

ג.

שאלות בדברי ראב"ע

פרשת שמיני
שנת תשכ"א

אהרן ובניו הנותרים

ויקרא פרק י, פסוקים א - יא

א.  "וידם אהרן"

פסוק ג'

"הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר
בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד
וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"

רמב"ן:

ד"ה הוא אשר דבר ה' לאמור: ...וטעם וידום אהרן, שהיה בוכה בקול – ואז שתק.
או - כטעם (איכה ב' י"ח): "ואל תדום בת עינך".

אברבנאל:

נהפך לבו והיה כאבן דומם ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאב על בנים, גם לא קיבל תנחומין ממשה, כי לא נותרה בו נשמה והדיבור אין בו.

ר' יעקב צבי מקלנבורג, הכתב והקבלה:

הרמב"ן אמר: מתחילה היה בוכה ואח"כ שתק, ואין זה נראה, דאילו כן, היה ראוי לומר "וישתוק אהרן", כי ההוראה הפרטית של לשון שתיקה היא על צד ההפסקה, אם הפסק מדיבור או שביתה ומנוחה מתנועה הקודמת, כמו (תהלים ק"ז) "וישמחו כי ישתוקו" (=הגלים), דהיינו כשינוחו מתנועתם שגרם להם סער הים וגליו, וכן (יונה א') "וישתוק הים מעלינו".
אמנם לשון "דמם" הונח בפרטות (לפי דעת ר' שלמה פפנהיים) על השתיקה הרצונית, שמוסכם ברצונו לשתוק, והוא לשון השוואה (מלשון – תהלים קל"א – "אם לא שויתי ודוממתי נפשי", דהיינו שהוא מושוה ברצונו ואין בו ערעור פנימי המציק לו שידבר, כי אם הסכמה גמורה והשוואת הרצון להיות שוקט ושותק ואינו מתפעל כלל אל הדיבור; מזה אמר (תהלים ל"ז) "דום לה' והתחולל לו", (איכה ג') "טוב ויחיל ודומם" עניינם סילוק המית הנפש וקיבול הדבר בפשיטות, בלי ערעור ופקפוק, וכן (תהלים ס"ה) "לך דומיה תהלה", פירוש: דומיה של אדם בעת שמקבל דינך נחשב לך כאילו הוא מהלל אותך.
ומזה אמר כאן "וידם אהרן" – מגיד שבחו של אהרן שהיה שותק ברצון גמור שוה בדעתו בלי שום ערעור על המקרה שאירע לו.

ר' דוד הופמן, ויקרא (בתרגום העברי בהוצאת מוסד הרב קוק) עמ' ר"ה:

אהרן נרגע כששמע שבניו נענשו עונש חמור כל כך דוקא מפני שהיו מקורבים לה'.

1.

מה בין שני פירושי הרמב"ן?

2.

מה ההבדל בין אברבנאל, מקלנבורג והופמן בהערכת אהרן?

3.

מה ראה רש"י להקדים פירושו ל"וידם אהרן" לפירושו ל"ועל פני כל העם אכבד"?

שאלה קשה שאלה קשה שאלה קשה ביותר שאלה קשה ביותר