לא תקום ולא תטור

ספרא מ"ד (יו"ד):

"לא תקום" – עד היכן כוחה של נקימה?
אמר לו: "השאילני מגלך", ולא השאילו. למחר אמר לו: "השאילני קרדומך". אמר לו: "איני משאילך כשם שלא השאלת לי מגלך". לכך נאמר: לא תקום.

"לא תטור" – עד היכן כוחה של נטירה?
אמר לו: "השאילני קרדומך", ולא השאילו. למחר אמר לו: "השאילני מגלך". אמר לו "הא לך, איני כמותך שלא השאלת לי קרדומך". לכך נאמר: לא תטור.

רש"י:

ד"ה לא תקום: אמר לו: "השאילני מגלך". אמר לו: "לאו" למחרת אמר לו: "השאילני קרדומך" אמר לו: "איני משאילך כדרך שלא השאלתני" זו היא נקימה.
ואיזו היא נטירה? אמר לו: "השאילני את קרדומך". אמר לו: "לאו" אמר לו: "השאילני מגלך" אמר לו: "הא לך ואיני כמותך שלא השאלתני". זו היא נטירה שנוטר בלבו אף על פי שאינו נוקם.

מלבי"ם:

והנה מה שתפש אצל נקמה "השאילני מגלך" ואצל נטירה "השאילנו קרדומך", רצו בזה, אף למי שנקם ממנו אסור ליטור לו שנאה, וכל שכן לנקום. ולכן ציירו ששמעון יש לו מגל וראובן יש לו קרדום. וראובן ביקש משמעון המגל ולא השאילו"...
(כגון זה:
- ראובן לשמעון: השאילני מגלך.
- שמעון: לאו.
- שמעון לראובן: השאילני קרדומך.
- ראובן: איני משאילך כדרך שלא השאילתני.
למחרת מנסה שמעון שנית לבקש את ראובן, אולי יאות לו הפעם:
- שמעון לראובן: השאילני קרדומך.
- ראובן (שנית): לאו.
- ראובן לשמעון: השאילני מגלך.
- שמעון: הא לך ואיני כמותך...)

ר' וולף היידנהיים, הבנת המקרא (על רש"י):

ורש"י ז"ל עזב כאן לשון הספרא שלא כמנהגו ותפס בלשון התלמוד "זו היא נקימה" ו"זו היא נטירה" שלמדנו אגב גררא שהגירסא המאושרת במשל הנקימה הוא שהראשון שאל מגל והשני שאל קרדום.
ובמשל הנטירה הדבר הפוך, שהראשון שאל קרדום והשני מגל... ודבר זה ודאי מן הדברים הראויים לשום עליהם עינינו על מה זה ולמה שינו שאלת הראשון מן השני במשל הנקימה והפכו הסדר במשל הנטירה, הלא דבר הוא?
אכן האמת יורה דרכו שרצו חז"ל ללמדנו עד היכן כוחה של נקמה, כלומר, לדעת איזה המעשה אשר יעשה האדם שאי אפשר לייחסו לו לצרות עין כי אם לנקמה דוקא. והעמידונו על זאת במשל הקרדום והמגל. וזה שידענו, כי המגל חשוב יותר מן הקרדום וההפסד בשימוש המגל הוא "נפיש טפי מן ההפסד שבשמוש הקרדום" (וכבר נאמר בגמרא בבא-מציעא פ"ב שבקרדום הפחת הנגרם ע"י השימוש הוא קטן ובמגל הזקוק להשחזה רבה, הפחת ע"י שימוש הוא גדול).
לכן כשראובן מונע מלהשאיל לשמעון קרדומו - לפי ששמעון כבר מנע מלהשאילו מגלו – הוא ודאי מחמת נקמה, שהרי אין פחת הקרדום כפחת המגל, ושמעון גם הוא לא היה ממאן לו קרדומו, אילו היה רוצה בו, ולא מנע ממנו כי אם המגל שהפסדו גדול, לכן מעשה ראובן הוא נקימה ממש. (=שאינו נותן לו אפילו דבר קטן, תמורת סירוב חברו הממאן להשאיל לו דבר גדול!)
ואילו היה הדבר להיפך, רצוני, אילו היה ראובן ממאן להשאיל לשמעון מגלו לפי ששמעון כבר מנע ממנו קרדומו אין זה נקימה, שבדין יאמר לו ראובן: "אתה חסת על דבר גרוע שהפסדו קטן ואני לא אחוס על דבר חשוב שגדול הפסדו?!" (=המליצה מיונה)
והכלל כי לא יקרא נקימה כי אם תשלום הרעה במידה גדושה דווקא, לא במידה מחוקה, אף כי במידה פחותה!
ואולם בנטירה הפכו סדר המשל להורות, כי נטירה יתכן אפילו במתחסד עם חברו לשלם לו טובה תחת רעה, מכל מקום באמירה קלה "איני כמותך" הוא עובר בלא תעשה וצריך להשכח ממנו ולהסיר התרעומת מלבו מכל וכל.
ואף שמלשון הרמב"ם בסוף הלכות דעות נראה שהיתה לו גירסא אחרת במאמר זה, אין בכך כלום. ואולם הארכתי מעט בענין זה, כדי להבין דברי חכמים וחידותם וכמו שאמרו חז"ל: "אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד".

פסוק י"ז

"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא"

רמב"ן:

ד"ה לא תשנא את אחיך... וענין הנקימה והנטירה כבר פירשוהו רבותינו, שהוא בדבר שאין בו חיוב ממון: "השאילני מגלך" – "השאילני קרדומך", כי בדבר שנתחייב לו חברו ממון כגון בנזיקין וכיוצא בהם אינו מחויב להניח לו, אבל יתבענו בבית דין וישולם ממונו, מפסוק (ויקרא כ"ד י"ט) "כאשר עשה כן יעשה לו", והוא מעצמו חייב לשלם מה שלוה או מה שגזל, וכל שכן בענין נפש שיהיה נוקם ונוטר לו, עד שיגאל דמי אחיו מידו על פי בית דין המורים במשפטי התורה.

1.

נגד איזו תפישה לא נכונה של מצות לא תעשה זו רצה להזהירנו?

2.

כיצד הוא מפרש ויקרא כ"ד י"ט?

3.

לשם מה הוא מסיים דבריו במלים המסומנות בקו - שוב: מאיזו טעות רצה למונענו? (לא אותה טעות שעליה נשאלה שאלה ב1)

חזקוני:

ד"ה לא תקום... פירוש רש"י "השאילני מגלך"... ואם תאמר: מאי שנא שאין הקב"ה מזהיר בלאו על אותו שלא רצה להשאיל כליו לחברו על לא דבר? ועל זה (היינו: על השני העונה "לאו, כשם שאתה לא השאלתני") שיש לו עליו טענה גדולה שלא רצה להשאילו תחילה, הזהיר בלאו? ויש לומר, שהראשון לא הניח להשאילו לו אלא מחמת צרות עין, שהיה מגלו חביב עליו, ואין הקב"ה מכריחו להשאיל כליו שלא מרצונו. אבל זה שהיה משאילו לו לולא השנאה שהוא רוצה להנקם אם כן מחמת שנאה הוא עושה כן, לפיכך אמר הקב"ה:
"תנצח האהבה שיש לך עמי את השנאה שיש לך עמו ומתוך כך יבוא שלום בעולם!"

רמב"ם, הלכות דעות פרק ז' הלכה ז'-ח':

הנוקם מחברו עובר בלא תעשה שנאמר לא תקום. ואף על פי שאינו לוקה עליו, דעה רעה היא עד מאד. אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים דבר הבל והבאי ואין כדאי לנקום עליהם.
כיצד היא הנקמה? השאילני... כיצד היא נטירה... העושה כזה עובר בלא תטור, אלא ימחה הדבר מלבו ולא יטרנו. שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו, שמא יבוא לנקום.
לפיכך הקפידה תורה על הנטירה עד שימחה העוון מלבו ולא יזכרנו כלל, וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה ישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה.

ספר החנוך:

משרשי המצוה שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב ועד רע הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם יתברך. ומיד כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו, כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב. וכמו שאמר דוד ע"ה (שמואל ט"ז) "הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'" - תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא.
ועוד נמצא במצוה זו תועלת רבה להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם..

ר' נפתלי הירץ וייזל, "באור":

ד"ה לא תקום: והטעם, לפי שאין על זה ועל כיוצא בו משפט בית דין, ואם יתירו לעצמן הנקימה והנטירה תרבה השנאה והקטטה יום יום ולבסוף ישחת הקיבוץ המדיני. ולכן הזהירה התורה להתקדם מפחיתיות כאלה, אבל יחשוב: "זה איש רע עין ומדתו פחותה, ולה אשוה לו גם אני? אנהג עמו בנדיבת לב ומעצמו יקח מוסר", ועם זה יתרבו השלום והאהבה.
ואין כן דברים הנוגעים לגוף ולנפש שעל רובן ישפטו בבית דין, והעשוק יביא את עושקו במשפט.