בדין מוכר עצמו לגר תושב ולגוי

תוספתא ערכין ה' הלכה ה' קדושין כ':

אמר ר' יוסי בר' חנינא: בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית. כיצד? אדם עושה מלאכה בפירות שביעית, התחיל מוכר מטלטליו, שנאמר (כ"ה י"ד) "וכי תמכרו ממכר לעמיתך";
לא הרגיש

(רש"י:

לא שם לבו לפורענות הבא עליו לחזור בו מעבירה שבידו)

 התחיל למכור שדה אחוזתו, שנאמר (כ"ח): "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו";
לא באת לידו

(רש"י:

לא בא בידו הרהור תשובה עד שבא לכל אלה).

עד שמכר את ביתו שנאמר (כ"ט) "ואיש כי ימכור בית מושב"...
לא באת לידו – עד שלוה ברבית, שנאמר (ל"ה) "כי ימוך אחיך ומטה ידו... אל תקח מאתו נשך ותרבית";
לא באת לידו – עד שמוכר את עצמו, שנאמר (ל"ט) "וכי ימוך אחיך ונמכר לך";
ולא לך אלא לגר, שנאמר (מ"ז) "ונמכר לגר";
ולא לגר צדק אלא לגר תושב, שנאמר (מ"ז) "ונמכר לגר תושב";
"משפחת גר" – זה נכרי;
כשהוא אומר "לעקר" – זה הנמכר ונעשה משרת לעבודה זרה עצמה.

פסוק מ"ז

"וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר"

ספרא צ"ד:

"ונמכר לגר" – זה גר צדק.
"תושב" – זה גר אוכל נבלות.
"משפחת גר" – זה העכו"ם.
כשהוא אומר "או לעקר" – זה הנמכר לעכו"ם עצמה.

רש"י:

ד"ה יד גר ותושב: גר והוא תושב, כתרגומו ערל ותותב, וסופו מוכיח "ונמכר לגר תושב".

פסוק מ"ז

"וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר"

רש"י:

ד"ה משפחת גר: זהו עובד כוכבים. כשהוא אומר "לעקר" זה הנמכר לעבודה זרה עצמה, להיות לה שמש, ולא לאלוהות אלא לחטוב עצים ולשאוב מים.

רמב"ן, (אחרי הביאו דברי רש"י הנ"ל):

ד"ה משפחת גר:  ואם כן יאמר "או לעקר ומשפחת גר", וקרא עבודה זרה עקר בעבור שאדם חייב לשרש אחריה ולעקרה ואונקלוס תרגם לעקר – לארמאי. והוא הנכון. והזכיר הכתוב נמכר לגר התושב עמנו, והנמכר לעקר משפחת הגר שהוא הגוי עצמו, והוא מלשון (דניאל ד' י"ב) "עקר שרשוה". ואמר "משפחת גר" שהגר והתושב שהשיגה ידו עמנו הוא סבב באח שמך עמו שימכר לעקר משפחתו. *
וציוה הכתוב, שתהיה לו גאולה, והיא מצות עשה לכל ישראל שנגאל אותו, ואחר כך ציוה בקרובים שהם קודמים. וטעם המצוה ברור, כדי שלא יטמע וילמד ממעשיהם, כי בשאר הנמכרים הגאולה בקרובים רשות, ולכן אמר כאן "כי לי בני ישראל עבדים" – עבדיי הם, אף על פי שאין הגר תושב והעקר חייבין במצות היובל, לא יקנו את עבדי להם לעבדים.

------------------------------------------------------------------------------------

* גירסה אחרת: "הוא גרם למי שמך עמו שימכר".

פסוק מ"ט

"אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ"

קדושין כ' ב':

תנא דבי ר' ישמעאל: יכול הואיל והלך זה ונעשה כומר לעבודה זרה, לדחי אבן אחר הנופל? תלמוד לומר: "גאולה תהיה לו".

רש"י:

ד"ה גאולה תהיה לו: מיד, אל תניחהו שיטמע.

(הערה: בחומשים שלנו נדפס בטעות כאילו דברי רש"י נמשכים והולכים, ואינו כן, אלא אחרי "שיטמע" צריך לבוא: פסוק נ' ד"ה עד שנת היובל... לפי הוצאת רש"י לאברהם ברלינר "זכור לאברהם").

פסוק מ"ח

"אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ
וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל
וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ"

בבא קמא קי"ג, ע"א-ע"ב:

דרש ר' עקיבא: מניין לגזל עכו"ם שהוא אסור? שנאמר (ויקרא כ"ה מ"ח): "אחרי נמכר גאולה תהיה לו" – שלא ימשכנו ויצא.

רש"י:

ד"ה שלא ימשכנו ויצא: כלומר שלא יוציאוהו בית דין מיד עכו"ם אלא בגאולה.

יכול יגלום עליו? תלמוד לומר (ויקרא כ"ה נ') "וחשב עם קונהו" – ידקדק עם קונהו.

רש"י:

ד"ה יגלום: יכול יניח את העכו"ם לכפול ולהוסיף ולתבוע מה שלא נתן?

רש"י, פסוק נ':

ד"ה עד שנת היובל: שהרי כל עצמו לא קנהו אלא לעובדו עד היובל, שהרי ביובל יוצא, כמו שנאמר למטה (נ"ד) "ויצא בשנת היובל". ובנכרי שתחת ידך הכתוב מדבר, ואף על פי כן לא תבוא עליו בעקיפין מפני חילול השם, אלא כשבא לגאול ידקדק בחשבון, לפי המגיע בכל שנה ושנה ינכה לו הנכרי מן דמיו: אם היו עשרים שנה משנמכר עד היובל וקנאו בעשרים מנה, נמצא שקנה הנכרי עבודת שנה במנה, ואם שהה אצלו חמש שנים ובא לגאול, ינכה לו חמש מנים, ויתן לו העבד ט"ו מנים, וזהו (נ') "והיה כסף ממכרו במספר שנים".

ד"ה כימי שכיר יהיה עמו: חשבון המגיע לכל שנה ושנה יחשוב כאלו נשכר עמו כל שנה במנה וינכה לו.      

פסוק נ"א:

ד"ה אם עוד רבות בשנים: עד היובל.

ד"ה לפיהן: הכל כמו שפרשתי.