המועדים

השווה את פרקנו לויקרא כ"ג.

הרמב"ן, מקדים לפרקנו:

ד"ה שמור את חדש האביב: מצות הרגלים מבוארת, כי כבר הזכירה. והנה בתורת כהנים הזכיר בה ענין הקרבנות "והקרבתם אשה לה'" וכאן לא יזכירם כלל, אבל יזהיר את ישראל לעלות בהם אל המקום אשר יבחר ולשמוח לפניו, כי כאשר ציוה שיביא מעשר שני לפני ה', וכן הבכור, ויאכלו שם במקום אשר יבחר ה', הוסיף לבאר כי עוד חייבין שיבואו כולם לפני ה' ויחוגו לפניו בשלשת הרגלים ולשמח בשלמים שיקריבו לפניו.
ולא הזכיר זמני חג המצות והסוכות באיזה יום יהיו, אך הזכיר חדשיהם דרך קצרה, שכבר הזכיר הכל שם.

מה הקו הבולט בפרשת המועדים כאן בהבדל מפרשת המועדים שבפרשת אמור, מלבד ההבדל שעמד עליו הרמב"ן?

אברבנאל מקשה:

למה זכר אדוננו משה בכאן חג הפסח וחג השבועות וחג הסוכות, ולא זכר שאר מועדי ה', לא יום תרועה ולא יום הכפורים, וגם לא זכר מאומה מיום השבת, בהיות אלה ואלה ממועדי ה' מקראי קודש, כמו שנזכר שם בפרשה?

ענה לקושייתו!

מהו הקשר שבין פרשת המועדים לבין הפרשות הקודמות לה?

מה פירוש המושג "מצוה מבוארת" שהרמב"ן מרבה להשתמש בו?

רמב"ן:

ד"ה וזבחת פסח... צאן ובקר: על דרך הפשט כמו (י"ד ד') "שור שה כשבים ושה עזים"; (שמות א' ב') "ראובן שמעון לוי". ואמר: "וזבחת פסח לה' א-לוהיך וצאן ובקר". לכך לא אמר "וזבחת פסח לה' א-לוהיך מן הצאן ומן הבקר", כאשר יאמר בכל מקום: (ויקרא א' ב') "מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם"; (ויקרא א' י') "ואם מן הצאן קרבנו"; (ויקרא ג' א') "אם מן הבקר הוא מקריב". אבל יצוה בכאן בפסח והוא השה שהזכיר כבר: (שמות י"ב ה') וצאן ובקר ואילים ועזים ובני בקר לחוג חגיגה ביום הזה, כאשר יצוה בשבועות ובסוכות, שיאמר (בפרקנו פסוק י') "ועשית חג שבועות לה' א-לוהיך מסת נדבת ידך אשר תתן", שיביא בקר וצאן לשלמים כאשר תשיג ידו. וכן אמר בסוכות (בפרקנו פסוק ט"ו): "שבעת ימים תחוג לה' א-לוהיך במקום...".

ראב"ע:

ד"ה צאן: לחיוב הפסח.

ד"ה ובקר: לשלמים. והעד: דברי הימים ב', ל"ה ז', אחר שאמר (שם) "הכל לפסחים" על כשבים ובני עזים, וכן נתנו (שם פסוק ט') "לפסחים חמש אלפים ובקר חמש מאות"; והנה זכר הפסח קודם הבקר, וכן (בפרשתנו ט"ו כ') "אתה וביתך".
ויש אומרים, כי במצרים אמר כשב או עז, ועתה – בקר, אם יוכל, והראשון הוא נכון.

מה קשה למפרשים בפסוק ט"ו?

כיצד מפרשים הנ"ל את מילת "אך", ומה באה למעט לדעת כל אחד מהם?

במה סוטה בעל מלאכת מחשבת מפשט הפסוק?

מהו ההבדל בין "ושמחת בחגך" – " והיית אך שמח", לפי דעת בעל העמק דבר?

כיצד מנמק בעל מלאכת מחשבת את היתר עשיית מלאכות מסוימות בחולו של מועד?

התוכל לתת טעם אחר לדבר?

נגד איזו תופעה רגילה בעמים עובדי אדמה נלחמת התורה ע"י המצוות הקשורות בחג השבועות ובחג הסוכות (בייחוד מצוות העלייה לרגל)?

אברבנאל, שואל לפרשתנו:

למה אמר בחג השבועות "ושמחת" וכן אמר בסוכות... ויקשה אם כן – למה לא ציוה גם כן על השמחה בפסח?

תשובות שונות נאמרו לשאלה זו במקורותינו. נסה לתת אחדות!

התוכל להכריע בין שתי הדעות הנ"ל על פי לשון הכתוב?