"שלום יהיה לי"

פסוק י"ח

"וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת
וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי"

רש"י:

ד"ה והתברך בלבבו: לשון ברכה. יחשוב בלבו ברכת שלום לעצמו, לומר: לא יבואוני קללות הללו, אך שלום יהיה לי.

ד"ה והתברך: בנדיר"א שוי"א בלעז (je bewize) כמו "והתגלח" "והתפלל"

פסוק י"ח

"כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ"

רש"י:

ד"ה בשרירות לבי אלך: במראית לבי, כמו (במדבר כ"ה י"ז): "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב",
כלומר: - מה שלבי רואה לעשות.

פסוק י"ח

"וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה"

 ראב"ע:

ד"ה למען ספות אמר ר' יהודה הלוי נ"ע: לשון כריתה כמו (בראשית י"ח כ"ג) "האף תספה" כלומר, שיחשוב המתברך לבטל דברי הצדיק שהוא כנוי במלת רוה עם דבר הצמאה, וכינה הצדיק ב"רוה" כמו (ירמיהו י"ז) "כעץ שתול על מים" והרשע ב"צמאה", כמו (ירמיהו שם) "כערער בערבה".
ויחשוב כי גם ברכתו בלבו תפסיק הקללה. ויפה פירש – לולא שמלת "רוה" תואר השם, והיה ראוי להיות רווי את הצמא.
ויאמר ר' יונה המדקדק (=ר' יונה אבן ג'נאח), כי טעמו בעבור שיראה שיכלה התם עם הרשע, על כן יחשוב בלבו רע. ואין זה נכון בעבור "שלום יהיה לי".
ולפי דעתי, שמילת "ספות" לשון תוספת, כמו (ישעיה ל' א') "ספות חטאת". והטעם "שלום יהיה לי", אף על פי שאלך בשרירות לבי, כי בצדקת הצדיקים אחיה, כי הם רבים, ואני יחיד חוטא, על כן כתוב אחריו "לא יאבה ה' סלוח לו כי אז יעשן אף ה'..." והטעם – מיד יכרת.
גם זה הפסוק לעד על פירושי במילת (במדבר ט"ו כ"ח) "ונסלח לו".
והנה "ספות", כי הרוה תוסיף על הצמאה, ומשל הצדיק ברוה כטעם (תהלים א') "כעץ שתול על פלגי מים" והרשע בצמאה כטעם "כערער בערבה", והעד שכתוב בתחילה (י"ז) "שרש פורה ראש ולענה" והוא במקום צמא.

רשב"ם:

ד"ה למען ספות הרוה: המזיד, שמתוך שובע הוא חוטא.

ד"ה הצמאה: לתאבון, שאינו רשע כעושה להכעיס מתוך שובע.

פסוק י"ח   

"שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ"

ר' יצחק עראמה, עקדת יצחק, פרשת נצבים:

שמתחכם בעצמו לומר: "אחר שהאלוהות האלה לא ירעו ולא ישחיתו אלא אצל המודים בתורה ובלתי שומרים אותה; הנה אם כן "שלום יהיה לי" ולא אירא מהם, כי בשרירות לבי אלך לכפור בתורה מעיקרה, והכופר בכל פטור. מה תאמר, כי ישיגוני הרעות בסלקו השגחת משמרתו מעלי, הנה בתוך עמי אנכי יושב ובפיקוד עליהם בטוב השגחתו והסתירם תחת כנפיו, בקבלם את הטוב מאת האלוהים, גם לי גם להם יהיה".
והוא מה שיראה באומרו "למען ספות הרוה את הצמאה". והוא משל נמרץ לפי הכוונה: כי האדם שיש לו שתי שדות סמוכות זו לזו, האחת צמאה, צריכה תמיד למים, והאחת רוה בלתי צריכה להם, כי בידוע כי בהשקותו הצמאה הוכרח להשקות הרוה, אף על פי שלא יכוון או שלא ירצה להשקותה. וכן חשב זה הסופר, שאף על פי שלא יכוון להשקותם משפע ברכותיו או שלא ירצה בו, הנה יקבל הטוב וההצלה בתוך הכלל.
ויהיה מאמר "שלום יהיה לי" משמש לשני הענינים: (1) להוצאת עצמו מכלל הנכנסים בברית האלה ו-(2) להנצלו מטעם היותו מחובר להם.

הכתב והקבלה:

ד"ה בשרירות לבי אלך: אחר שדיבר מעוון חמור של עבודה זרה, במה שאמר: "אשר לבבו פונה היום" סמך לו ענין רע ומר, ואמר: "פן יש בכם שרש פורה רוש ולענה" והוא איש אשר מקורו מושחת בפינות שהן עקריות בתורתנו והוא שכשישמע דברי האלה הזאת, כל דקדוקי הברית ופרטי המצוות, קצתם מבוארים בטעמם, קצתם אין לשכל מבוא בהם, ויאמר: "באמת הרבה מצוות יש ואני נבוך בהם, ואני בעניינם במלחמה תמידית, פעם אתעורר לקיומם ופעם אחדל, מפני שהם דברים שאין השכל מחייבם ואין ביכולתי להשיגם, לכן לא אלך אלא במה שמחשב לבי ושכלי ומה שדעתי גוזרת, ובזה יהיה שלום לי מבלי שום התנגדות פנימית, כי בהיותי הולך אחר הדברים הנכונים בטעמם, שבעה לה נפשי ומשתעשעת בהם, מה שאין כן בדברים הנעלמים ובלתי גלויים אל השכל".
ומילת "לב" הונח על הדעת והשכל והבינה.