א.	שאלה כללית

רמב"ן, פרק ד' פסוק ג' (ודבריו מעין הקדמה לפרקים ד'-ה'):

וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש, והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה, רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולא זה היו טפשי העולם זוכים לבוא לפניו. ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן, שתזכה לקרבה אל האלוהים אשר נתנהּ, ובעבור זה גם כן הזכיר "נפש".

ר' דוד הופמן,ויקרא (חלק א: קכ"ד):

אף חטא שנעשה בשגגה הרי הוא חטא. ובזה שונה הביטוי "חטא" משאר הביטויים לציון מעשי עבירה ("פשע", "עוון"), שבאחרונים משתמשים רק לציון עבירות שבמזיד, ואילו הראשון חל גם על עבירות שבשגגה. לפי קבלת חכמינו יש שני סוגים של שוגג: (א) שוגג ביחס אל החוק או תוכן החוק, "שוגג בלאו או בכרת", כלומר: לא ידע שמעשה זה אסור או שאסור בכרת; (ב) שוגג ביחס אל המעשה, כלומר הוא ידע על האיסור, אך נעלם ממנו כי במעשהו זה עבר על החוק. (למשל: הוא עושה מלאכה בשבת, ושכח שאותו יום שבת, או שהוא אוכל חלב, וחושב שהוא שומן.) אף השוגג זקוק לכפרה, משום שלא היה נזהר ונשמר כראוי. עם ישראל נצטוה (ויקרא י"ח ל') "ושמרתם את משמרתי" (בראשית י"ח) "ושמרו דרך ה'", להישמר ולהיזהר שלא להחטיא את דרך ה'. על כל אחד לפלס את מעגלותיו ולכוננם כך, שיימצא תמיד בדרך ה', ולכן כלל הוא בתורה, שגם השוגג זקוק לכפרה. (לא כן מי שעבר עבירה שלא ברצונו מתוך אונס, הוא פטור מכל קרבן. "אונס רחמנא פטריה").

1.

מהי השאלה הגדולה שאותה רצו שניהם ליישב?

2.

מהו ההבדל העקרוני שבין שתי הדעות הנ"ל?

3.

האין דעת הרמב"ן הנ"ל עומדת בסתירה לדברים י"ז ח'-י"ב? ועיין גיליון שופטים תשי"א שאלה ב' ודברי הר"ן שם!

ב.	השוואה בין חטאת לאשם

השווה:

                     חטאת                                                אשם

פרק ד' פסוק כ"ז "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה... בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְו‍ֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם"  פסוק כ"ח "אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא..."

פרק ה' פסוק י"ז "וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ וְהֵבִיא..."

רש"י, פרק ד' פסוק כ"ג:

ד"ה או הודע: כמו אם הודע הדבר, הרבה "או" יש משמשין לשון "אם", ו"אם" במקום "או" כמו (שמות כ"א) "או נודע כי שור נגח הוא".

ד"ה הודע אליו: כשחטא היה סבור שהוא היתר, ולאחר מכאן נודע לו שאסור היה.

רש"י, פרק ה' פסוק י"ז:

ד"ה ולא ידע ואשם: העניין הזה מדבר במי שבא ספק כרת לידו, ולא ידע אם עבר עליו אם לאו, כגון: חלב ושומן לפניו, וסבור שתיהן היתר, ואכל את האחת. אמרו לו: אחת של חלב היתה. ולא ידע אם זו של חלב אכל – הרי זה מביא אשם תלוי ומגן עליו כל זמן שלא נודע לו שודאי חטא, ואם ייוודע לו לאחר זמן – יביא חטאת.

1.

הסבר מהו אפוא ההבדל בין מקרה שבו חייב חטאת ובין מקרה שבו חייב אשם.

2.

הסבר למה נאמר לגבי חטאת "ואם נפש..." ובאשם נאמר "ואם נפש כי...".

3.

הסבר למה נאמר בחטאת "ואם נפש אחת תחטא", ולא נאמר כן באשם.

4.

הסבר למה בוודאין לא נאמר "ונשא חטאו", ובספק החמיר לומר "ונשא עונו".

ג.	"...בערכך לאשם..." - שאלות ברש"י

פסוק י"ח

"וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם..."

רש"י:     

ד"ה בערכך לאשם: בערך האמור למעלה (הכוונה לפסוק ט"ו של פרקנו).

1.

מה קשה לרש"י בפסוקנו?

2.

עיין רמב"ן: ד"ה והביא את אשמו: וטעם אשם תלוי מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש, כי לא נודע שחטא, מפני זה החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מודאי. א.  הוכח מן הכתובים (פרקים ד'-ה') שעונש המסופק אם שגג אם לא, גדול מעונשו של השוגג ודאי. ב.  מה יכול להיות הנימוק לדין שעונשו של מי שספק שגג גדול מעונשו של שגג ודאי (נוסף על הטעם הנאמר לעיל ברמב"ן)?