סנהדרין יז ע"א:
"ויישארו שני אנשים במחנה". יש אומרים: בקלפי נשתיירו, שבשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה "אספה לי שבעים איש..." אמר משה: "כיצד אעשה? אברור ששה מכל שבט ושבט – נמצאו שנים יתירים. אברור חמשה חמשה מכל שבט – נמצאו עשרה חסרים. אברור ששה משבט זה וחמשה משבט זה – הריני מטיל קנאה בין השבטים". מה עשה? בירר ששה ששה והביא שבעים ושנים פתקין, על שבעים כתב "זקן" ושנים הניח חלק. גללן ונתנן בקלפי. אמר להם: "בואו וטלו פתקיכם!" כל מי שעלה בידו "זקן" אמר: "כבר קידשך שמים". מי שעלה בידו חלק, אמר לו: "המקום לא חפץ בך, אני מה אעשה לך?"...
ר' שמעון אומר: במחנה נשתיירו. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה "אספה לי שבעים איש..." אמרו אלדד ומידד: "אין אנו ראויים לאותה גדולה". אמר הקדוש ברוך הוא: "הואיל ומיעטתם עצמכם, הריני מוסיף גדולה על גדולתכם!" ומה גדולה הוסיף להם? - שהנביאים כולם נתנבאו ופסקו – והם נתנבאו ולא פסקו!
רש"י, פסוק כ"ו:
ד"ה ויישארו שני אנשים: מאותן שנבחרו. אמרו: אין אנו כדאים לגדולה זו.
ד"ה והמה בכתובים: במבוררים שבהם לסנהדרין (שים לב: בחומשי חורב ושוקן נפלה כאן טעות דפוס ברש"י! תקן על פי הכתוב כאן!), ונכתבו כולם נקובים בשמות ועל ידי גורל; לפי שהחשבון עולה לי"ב שבטים, ששה ששה לכל שבט חוץ משני שבטים, שאין מגיע אליהם אלא חמשה חמשה. אמר משה: אין שבט שומע לי לִפחות משבטו זקן אחד. מה עשה? נטל שבעים ושניים פתקין, וכתב על שבעים "זקן", ועל שנים - חלק. ובירר מכל שבט ושבט ששה, והיו שבעים ושנים. אמר להם: טלו פתקיכם מתוך קלפי. מי שעלה בידו "זקן" – נתקדש, מי שעלה בידו חלק, אמר לו: לא המקום חפץ בך.
| 1. |
מה ההבדל העקרוני בגמרא בין דעת התנא קמא ובין דעת ר' שמעון? |
| 2. |
למה הלך רש"י (וכן גם הרשב"ם) בעקבות ר' שמעון ולא בעקבות התנא קמא? |
פסוק כ"ו
"וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ... וַיִּתְנַבְּאוּ"
| 1. |
סנהדרין יז ע"א:
ומה נבואה נתנבאו? אמרו: משה מת, יהושע מכניס את ישראל לארץ. אבא חנין אומר משום ר' אליעזר: על עסקי שׂליו הם מתנבאים: "עלי שליו! עלי שליו!" רב נחמן אמר: על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין, שנאמר (יחזקאל ל"ח י"ז, עיין שם!) "האתה הוא אשר דיברתי בימים קדמונים ביד עבדי נביאי ישראל הנביאים בימים ההם שָׁנים להביא אותך עליהם". אל תקרי "שָׁנים" אלא שְׁנים". ואיזו הם שנים נביאים שנתנבאו בפרק אחד נבואה אחת? הוי אומר אלדד ומידד...
רש"י, פסוק כ"ח:
ד"ה כלאם: ד"א: תנם אל בית הכלא, לפי שהיו מתנבאים: משה מת, ויהושע מכניס את ישראל לארץ ישראל.

| א. |
מהו ההבדל בין שלוש הדעות בגמרא בתוכן הנבואה אשר התנבאו? |

| ב. |
הסבר למה בחר רש"י משלוש הדעות את דעת התנא קמא? |

| ג. |
מה ראה רש"י להעביר את דברי הגמרא הנאמרים לפסוק כ"ו – ולאמרם לפסוק כ"ח ד"ה כלאם? |
|
| 2. |
רש"י, פסוק כ"ז:
ד"ה וירד הנער: יש אומרים גרשם בן משה היה.
|
פסוק כ"ח
"וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם"
|
התוכל למצוא סיבה אחרת לחרון אפו של יהושע מאשר זו שהביאה רש"י לפסוק כ"ח (שאלה ג לעיל!), סיבה שאינה תלויה כלל בתוכן נבואתם? |
פסוק כ"ט
"וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם"
ר' יצחק עראמה, בעל "עקדת יצחק":
ובעיני, דבר גדול וענוה עצומה דיבר הנביא, והוא אין צריך לומר שלא היה מקנא באלה שהם תלמידיו ופועל ידיו (וכמו שאמרו בגמרא סנהדרין קה, ע"ב: בכול אדם מתקנא חוץ מבבנו ותלמידו), אלא שהוא משתוקק שיהיו כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם מבלעדיו. ואם הוא דיבר שהכל מתקנאים בו, הנה הוא לא יקנא בזה.
המלבי"ם:
וגם בזה הראה אדון הנביאים הענו מכל אדם, כי לבו רחוק מקנאה ומגאוה, וכל מגמתו שישפוך ה' את רוחו על כל בשר, עד שלא יהיו צריכים לשתות מים מדליו.

| 1. |
מהי התמיהה בפסוקנו (כ"ט), המתפרשת ע"י דברי שניהם? |

| 2. |
התוכל ליישב, על פי דברי שניהם, למה אמר משה "מתנבאים", כפי שאמר הכתוב (כ"ו) "ויתנבאו", וכפי שאמר הנער (כ"ז) "אלדד ומידד מתנבאים במחנה", אלא (כ"ט) "מי יתן כל עם ה' נביאים"? |