"תמים תהיה עם ה' אלוקיך"

פסוק י"ג

"תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ"

רמב"ם, הלכות עבודה זרה, י"א ט"ז:

ודברים האלו (דהיינו הקסם, הלחש, הדרישה אל המתים, השאלה באוב והכישוף שעליהם דיבר בהלכות הקודמות להלכה זו בפרק י"א) כולן דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהם עובדי כוכבים ומזלות הקדמונים לגויי הארצות, כדי שינהגו אחריהן. ואין ראוי לישראל, שהם חכמים מחוכמים, להמשיך בהבלים אלה ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר (במדבר כ"ג, כ"ג) "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" וכו'. כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן, אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. אבל בעלי החכמה ותמימי דעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלה הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה אלא תוהו והבל, שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן.
ומפני זה אמרה תורה כשהזכירה על כל אלו ההבלים "תמים תהיה עם ה' אלקיך".

רמב"ן בהשגותיו ל"ספר המצוות" של הרמב"ם, מצוה ח' ממצוות עשה שלא מנאן הרמב"ם ויש למנותן לדעת הרמב"ן:

שנצטוינו להיות לבנו תמים עמו יתעלה, והוא שנאמר: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". ועניין הצוואה הזאת שנייחד לבבנו אליו לבדו, ושנאמין שהוא לבדו עושה כל, והוא היודע אמיתת כל עתיד, וממנו נדרוש הבאות, מנביאיו ומאנשי חסידיו... ולא נדרוש מחוברי שמים ולא נבטח שיבואו דבריהם... אבל נאמר "הכל בידי שמים", כי הוא משנה מערכת הכוכבים כרצונו, "מפר אותות בדים וקוסמים יהולל" (ישעיה מ"ד, כ"ה).
ונאמין שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבנו לעבודתו, כעניין שהבטיח (ירמיה י' ב'): "אל דרך הגויים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו, כי יחתו הגוים מהמה". ואמרו בפרק בתרא דפסחים: "ומניין שאין שואלים דבר מן הכלדיים? שנאמר: תמים תהיה עם ה' אלקיך". והכלדיים הם שארית האומה המתעסקת בעבודת כוכבים. ולשון ספרי: "אם עשית כל האמור בעניין, הרי אתה תם לה' אלוקיך" וכו'.
והמצוה הזאת אברהם אבינו כאשר בא לכרות לו ברית, לתת לו זרע, אמר (בראשית י"ז, ט"ו): "התהלך לפני והיה תמים", כי מפני שהיה הוא עליו השלום יסוד האמונה והחולק על הכשדים שהיו מיחסים הכוחות כולם לשמש ולירח ולכוכבים, והוא ראה שיש יוצר ומנהיג – ציוהו עוד להתהלך לפניו ולהיות תמים עמו ולא יתן בלבו, שיהא בזולתו שום אמת, ואל יסתכל בעניינם כלל, עם דעתו שיוצרם מנהיג אותם (כלומר, לא יאמין בהם, באותות שמים כלל וגם לא בכוחות נתונים למרות יוצרם, כלומר גם לא בשתפו אמונתו בהם עם אמונתו לבורא), אלא יהיה לבו אליו לבדו יתעלה, כי הוא המצוה אותם והמשנה מערכתם כרצונו, כעניין שאמרו (שבת קנו, ע"א): "צא מאצטגנינות שלך" (=השתחרר משעבוד לכל אמונה מאגית).
זהו עניין המצוה הזאת... ואולי חשב הרב (=הרמב"ם) שהיא מצוה כוללת המצוות וללכת בדרכי התורה, כעניין (תהלים קי"ט צ') "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'". ולכן לא הביאה בחשבונו, אבל המתבאר מדברי רבותינו והנכון הוא כפי שכתבנו אנחנו.

רבנו בחיי, בהקדמה לספר "חובות הלבבות":

וצריך שתדע, כי הכוונה והתועלת במצוות הלבבות הם – שיהיו גילויינו וצפונינו שווים ושקולים בעבודת ה' עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שווה, ויצדיק כל אחד מהם את חברו, ויעיד לו, ולא יחלוק עליו, ולא יסתור דבריו, והוא אשר יקראנו הכתוב "תמים" באמרו (דברים י"ח ג'): "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", ואמר (תהלים ט"ו, ב'): "הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו"... ואמר במי שאין תוכו כברו (מלכים א' י"א ד'): "ולא היה לבבו שלם עם ה' אלקיך", ואמר (תהלים ע"ח, ל"ו-ל"ז): "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו".