בני קהת

הערה: בפסוקים י"ז-כ' של פרקנו עסק במיוחד גיליון במדבר תשי"ד.
עיין שם וצרפהו לשאלות גיליון זה.

פסוקים י"ח-כ'

"אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ"

במדבר רבה ה':

... שאמר ר' אלעזר בן פדת בשם ר' יוסי בן זמרא:
(מרב קדושתו של ארון היו ניזוקין) והיו כל אחד ואחד רצין ( = מן הארון), זה נוטל את השולחן, וזה נוטל את המנורה, וזה נוטל את המזבחות, ובורחים מן הארון, מפני שהיה מזיקן. והיה הארון כאילו מתבזה, והיה הקדוש ברוך הוא כועס עליהם... אמר להם הקדוש ברוך הוא למשה ולאהרן: עשו להם תקנה לבני קהת, כדי שלא ייכרתו, שלא יהיו מניחין הארון ובורחין. "אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי", אלא יבוא אהרן ובניו "ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו", כדי שלא יוכלו להתחלף מעבודה לעבודה וממשא למשא...
ר' שמואל בר נחמן אמר:
חס ושלום לא היו בני קהת מניחין את הארון ורצין לשולחן ומנורה, אלא היו נותנים את נפשם על הארון. ואם כן למה היה מזהיר עליהם "אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי"? אלא מפני שהיו יודעין שכל מי שטוען הארון - שכרו מרובה, והיו מניחין את השולחן והמנורה והמזבחות, וכולן רצין לארון ליטול שכר, ומתוך כך היה זה מריב ואומר: "אני טוען כאן", וזה מריב ואומר: "אני טוען כאן", ומתוך כך היו נוהגין בקלות ראש (בשאר כלים)... אמר האלוקים למשה: עשה להם תקנה, כדי שלא יתכלו מן העולם... אלא יסדרו אותם על עבודתם ועל משאם, שלא יריבו זה עם זה. עשה להם משה תקנה, אלא שהיו מריבין זה כנגד זה, זה אומר: "אני טוען בארון" וזה אומר: "לאו, אלא אני טוען", ולא היה יודע אחד מהו קבוע לו ומה משאו. אמר הקדוש ברוך הוא: "והיו אהרן ובניו נכנסין ונותנין לכל אחד ואחד טעונו, שנאמר: "אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו".

פסוק כ'

"וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ"

אברבנאל:

"וזאת עשו להם" רצונו לומר בעבורם, ויחיו ולא ימותו בכרת בגשתם אל קודש הקודשים, כי נפש האדם בגשתו אל הקודש תכסוף לראות חוץ מגבולו, ולכן אתם צריכים לכסות ולהעלים, כדי שלא ימותו בהרסם לראות.

ר' משה חפץ, מלאכת מחשבת:

ואמנם אחשוב אני שכל הפרשה מדברת נגד הרבנות המקברת את בעליה, ורפואתה – להשפיל עצמו בנמיכות רוח. כי כל השוכן בשפע ההצלחות ביותר הוא מוכן אל הנפילה, אל הפורענות, ומאן דבעי למזבן סם חיי ועשה והצליח, יחשוב עצמו קטן ושפל וזה יביאנו אל המנוחה ואל הנחלה. וסרה ממנו קנאת העולם, וישכון לבטח...
... והייתה גדולת בני קהת משא הארון וכלי הקודש, ולוי אחר לא היה רשאי לנגוע בהם, ומכל מקום, כדי שלא ירום לבבם בגאוה על זה ולא ימותו, נתן להם הקדוש ברוך הוא אליה וקוץ בה, שאינם רשאים לשאת כי אם אחר שאהרן ובניו יכסו את הקודש ויכינו את אשר יביאו, כדי שיכירו עליהם קצין שוטר ומושל, וגנאי להם בל יוכלו ליגע אל הקודש ו"לך לך" אומרין להם "אל תיגע בו יד". זה היה טרחם ומשאם נלאו נשוא.
וכך אמר הכתוב (במדבר ד' ט"ו) "אלה משא בני קהת" כלומר: זה היה עמל ואוון על לב בני קהת לידום ולהמתין שיערוך הכהן את משאם. ולהעמיק במחשבתנו את כל זאת הוסיף ואמר "אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי"
רצונו: אין ראוי שייכרתו הקהתים בעונש הגאווה ורום הלבב בהתנשאם על הלויים, ותגרום הרבנות להם מיתה, אלא צריך לתקן זה בקצה אחר ובטפלות ויחיו. בזאת שאהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ועל משאו ובאלה ילמדו מידת הענווה לעבוד ולשרת אהרן ובניו, ולא ימותו בגאוותם וזדון ליבם להשתרר על אחיהם גם השתרר.

פסוק י"ח

"אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי"

ספורנו:

אל תניחו את המשאות באופן שיזכה בהם כל הקודם, כי בזה האופן יקרה שידחפו זה את זה ויחללו את הקודש, וזה יהיה סיבה להכריתם, כמו שסיפרו ז"ל שקרה בתרומת הדשן.

ספורנו רומז כאן לדברי הגמרא הבאים:

מסכת יומא דף כ"ג ע"א:

תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהם שווים ורצים ועולים בכבש (שניהם מתחרים ורצים לזכות בתרומת הדשן). קדם אחד מהם לתוך ד' אמות של חברו, נטל סכין ותקע לו בליבו.
עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר: אחינו בית ישראל, שמעו: הרי הוא אומר (דברים כ"א): "כי יימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך..."
אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרה?" – געו כל העם בבכייה.
בא אביו של תינוק ומצא שהוא מפרפר. אמר: "הרי הוא כפרתכם. ועדיין בני מפרפר, ולא נטמא הסכין" (שאין מטמא את הכלים אלא מת גמור).
ללמדך שקשה עליהם ( =חמורה בעיניהם) טהרת כלים יותר משפיכות דמים.