ירושת הבת

פסוק ד'

"וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל... וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם"

הרכסים לבקעה:

וגם השדות שמכר אביה בחייו ישובו ליד בתו היורשת, ונוספה נחלתן עוד על נחלת המטה (של בעלה).

פסוק ח'

"וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה..."           

פסוק ו'

"זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד...
אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים"

בבא בתרא ק"כ א':

יש באבות מה שאין בבנים. באבות הוא אומר (ח') "וכל בת יורשת נחלה לאחד ממשפחת מטה אביה תהייה". באבות – אִין (=כן), בבנים – לא (שאיסור התחתנות עם שבט אחר הוא רק לדור ההוא, ואין זה מצווה לדורות). מאי משמע? (מהיכן בפסוק למדו לומר כך?) אמר רבא: "זה הדבר" – דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה!

תענית ל' ב':

חמישה עשר באב מאי היא? - אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה (פירש בעל 'תורה תמימה': מבלי לחוש להסבת נחלה). מאי דרוש? – "זה הדבר..." – דבר זה יהא נוהג אלא בדור הזה.