חטא נדב ואביהו

1. פסוק א'

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ
וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת
וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם"

השווה:

2. ויקרא ט"ז א'

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ"

3. במדבר ג' ד'

"וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה'..."

4. במדבר כ"ו ס"א

"וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא         בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה'"

דעות שונות לחכמינו בהסבר חטא בני אהרן, והנה מקצתן:

ויקרא רבה כ':

בשביל ד' דברים מתו שני בני אהרן: על הקריבה ועל ההקרבה, על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה.
על הקריבה – שנכנסו לפני ולפנים, ועל ההקרבה – שהקריבו קרבן לא נצטוו; על אש זרה – אש מבית הכיריים הכניסו; ועל שלא נטלו עצה זה מזה – שנאמר "איש מחתתו" איש מעצמו עשו.

רשב"ם:

ד"ה ויקחו בני אהרן: קודם שיצא האש לפני ה' כבר לקחו איש מחתתו להקטיר קטורת לפנים על מזבח הזהב, שהרי קטורת של שחר קודמת לאיברים (קודם לתמיד של בוקר) ונתנו בהן אש זרה אשר לא ציוה אותם משה ביום הזה, שאף על פי שבשאר ימים כתוב (ויקרא א', ז') "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" (ועיין רש"י שם!) היום לא ציוה ולא רצה משה שיביאו אש של הדיוט, לפי שהיו מצפים לירידת אש גבוה ולא טוב היום להביא אש זרה, כדי להתקדש שם שמים, שידעו הכל כי אש בא מן השמים כמו שאמר אליהו (מלכים א' י"ח, כ"ה): "ואש לא תשימו" לפי שהיה רוצה לקדש שם שמים בירידת האש של מעלה.

ד"ה ותצא אש מלפני ה': הוא "ותצא אש" של פסוק ראשון (ט' כ"ד) כמו שפירשתי אצל (שמות י"ט ח'): "וישב משה את דברי העם", וכן: (שופטים י"ז ג'-ד') "וישב את ... הכסף לאמו" שכתוב שני פעמים בפסל מיכה, ששניהם אחד הם. אף כאן שני הפסוקים אחד הם, כשיצא האש ותאכל את העולה ואת השלמים של מזבח החיצון, כשלקחו בני אהרן ויקריבו אש זרה על המזבח הפנימי – ותצא אש מלפני ה' להקטיר קטורת לפנים תחילה ופגעה בבני אהרן שם ומתו ואחר כך יצאה משם ובאה על מזבח החיצון ותאכל את העולה.

 ספרא י"ז:

כיוון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, אמר לו נדב לאביהו: וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש? מיד נטלו אש זרה והכניסו לבית קודש הקדשים.
(דבר אחר): אף הם בשמחתם כיוון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבתם "ויקחו איש מחתתו" וכו'.

ר' נפתלי הרץ ויזל, הביאור לויקרא י' א':

נדב ואביהו גדולי עולם היו וחלילה להם לעבור בזדון את פי ה', אבל מרוב שמחה נתערבבה דעתם ליכנס לפנים להקטיר כל אחד קטורת סמים דקה, ולא נצטוו מפי משה, אלא מדעתם עשו, וזהו "אשר לא צוה אותם" אבל האש שנטלו היה מן מזבח החיצון כמשפטו בכל יום... ואין "אש זרה" הנאמר כאן אש ממש, אלא כמו "אשה ריח ניחוח" – שעניינו מאכל אש, כאילו אמר "מתנת אש זרה שלא נצטוו עליה"... וטעם שלא אמר "קטורת זרה" כמו שתרגם אונקלוס: קטרת בסמין נוכריתא = ממרקחת סמים זרים, כי על זה לא עברו, כי הם הקטירו קטורת כשרה, ששמו אש במחתה ונתנו עליה קטורת, ולא נזכרה מתנת אש כזו בתורה לבד מיום הכיפורים, שהרי נאמר בה: "אחרי מות שני בני אהרן". וזהו שפירש "אשר לא צוה אותם", שלא ציוה ביום זה קטורת כזו, וזוהי הזכות. ולא שעברו על לאו: "ואל יבא בכל עת אל הקדש" שעדיין לא הוזהרו עליו.
אבל היה ראוי לקדושי עליון כנדב ואביהו להיות צנועים, באמרו "והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו', ח') ולירא מגשת אל הקודש אם לא נקראו לבוא שם, ולבלתי הביא מתן אש מדעת עצמם... לא שעברו חלילה על לאו מפורש שבתורה וכל שכן שלא עברו על מצוות משה שציוה מפי הגבורה שלא להעביר אש במשכן ביום זה כדי שיתקדש שם שמים באש מן השמים, אלא מעולם לא ציוה משה כן, ואין זכר בכתוב מעניין זה... לא חטאו שני גדולים הללו לעבור על אחת מן האזהרות המפורשות, רק עברו גבול המוסר והצניעות ובעבור גדולתן נחשב להם לעוון ומתו.
שוב ראיתי בתורת כוהנים שאמרו רבותינו: "כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה" וזה כדברינו שמרוב שמחה – הוסיפו אהבה על אהבה לשרת לפני ה' בקטורת חדשה נוסף על קרבנות החינוך שהקריבו בו ביום.

השווה לדבריו אלה את דברי בעל העמק דבר, על מקריבי המחתות במדבר י"ז ג':

ד"ה החטאים האלה בנפשותם: לוקחי המחתות היו באמת גדולי ישראל גם ביראת ה'. והיה מניעת הכהונה מהם – שהוא גורם לדבקות ואהבת ה' – כאש בוער בקרבם, לא לשם שררה וכבוד המדומה, כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו על ידי עבודה. וגם המה ידעו אשר דבר ה' אמת בפי משה ואין להרהר אחריו חס ושלום. רק הרהרו בלבם אחר רצון ה' ומסרו עצמם למסירת נפש ולמות על אהבת ה', כי עזה כמוות אהבה. וכל זה מבואר במדרש שהביא רש"י ט"ז ז' ד"ה רב לכם בני לוי... שנאמר "את מחתות האנשים החטאים האלה בנפשותם...". ולכאורה אינו מבואר, מה זה תירוץ על מאתים וחמשים האיש במה שכתוב "החטאים על נפשותם"? אלא משמעות הכתוב הזה הוא כעין מה שנאמר בנזיר (במדבר ו' י"א) "מאשר חטא על הנפש" שנצטער מיין והוא כדי להשיג מעלת רוח הקודש להיות קדוש לה' – וזה אינו לפי ערכו, והבחינה (=הראיה) על זה, שהרי נטמא, ואמר הכתוב דמי שציער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה, יקרא חוטא על נפשו. והכי נמי: המה ביקשו להשיג מעלת אהבת ה' ע"י עבודה, אף-על-גב שידעו שלא יינקו ובוודאי יקויים דבר משה וזה מיקרי "החטאים האלה בנפשותם".