שבת

פסוק א'     

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם"

המלבי"ם, מקשה:

יפלא מאד, איך אמר שציוה ה' לעשות, הלא הציווי דפה שהוא שלא לעשות מלאכה בשבת – אינו "לעשות", רק שלא לעשות?

פסוק ב'      

"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'"

רש"י:    

ד"ה ששת ימים: הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה שבת.

השוה לדברי רש"י אלה את דבריו בויקרא י"ט ג'                    

"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ"

רש"י:

ד"ה ואת שבתותי תשמורו: סמוך שבת למורא אב לומר, אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך: "חלל את השבת" – אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצוות.

פסוק ב'

 "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'"

אברבנאל, מקדים לפסוקנו:

לפי שציוה יתברך על עשיית המשכן וכליו, שהיה מורה על דברות ה' יתברך ושרות שכינתו באומה, היה אפשר שיחשוב אדם, שהפועל ההוא היה יותר נכבד מכל הפעולות התוריות, וכל שכן מהשביתה בשבת, לפי ששלמות כל דבר הוא בפעולתו, והמעשה הוא יותר שלם מהשביתה והמנוחה, וכל שכן המעשה הנכבד והקדוש הזה: ואולי – מפני זה – יבואו ישראל לחשוב שמלאכת המשכן תדחה את השבת, מצורף על היות המעשה יותר מעיד על האמונה ממה שיעיד עליו הביטול (ביטול מלאכה) והשביתה מן המלאכה, כי המעשה היא מציאות, והשביתה – העדר, והמציאות היא עדות יותר (= יותר חזקה, יותר נראית ומורגשת) מן ההעדר. ולכן יאמר האומר, שיספיק מלאכת המשכן להעיר ולהעיד על היותו יתברך שוכן בתוכנו ושהוא בורא העולם, שהכל הם נבראיו, ולא נצטרך עוד לשביתה (= לשביתת השבת) להעיד על הדבר הזה עצמו.
הנה מפני זה אמר ה' למשה, שיאמר לישראל: "אך את שבתותי תשמורו", רצונו לומר: עם היות מלאכת המשכן דבר קדוש ונכבד לפני, עם כל זה אתם לא תדחו את השבת מפניה, אבל תשמרו אותה.

אברהם יהושע השל, בספרו (באנגלית) "השבת ומשמעותה לאדם בן זמננו", (תמצית רעיונותיו בפרק הראשון):

כל ציויליזציה טכנית שאיפתה לנצח את החלל, לשלוט בחלל, להגדיל את מספר העצמים השייכים לנו הממלאים את החלל, להרבות את היש התופס מקום, להרבות בכוח ובשלטון – ויחד עם זה לברוח מפני הזמן. רוצים אנו להרבות את רכושנו ומפסידים אנו בהווייתנו. והלא לא כמותם ואיכותם של העצמים אשר ברשותנו מגבירים את עצמת הווייתנו, אלא שעות ורגעים הם הם שבהם קונים אנו את עולמנו. היהדות מעוניינת יותר בזמן מאשר בחלל.
המילה 'קדוש' - אחד המושגים החשובים ביותר בתורה, המייצגים את סודו והודו של האלוקים – מופיעה לראשונה בסוף מעשה בראשית, ולא התיחסה לא להר ולא למזבח ולא לשום עצם מן העצמים שנבראו. ולא נקבע שום מקום מן המקומות להיות קדוש, אלא מה נאמר שם? (בראשית ב' ג') "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו".
רחוקה היא תפישה זו מכל המיתולוגיות, שהרי בכל אותן אמונות ודעות היו מסיימים מעשה בריאה, כגולת כותרת – בקביעת מקום קדוש, הר או מעיין, עץ או גיא, ואילו תורתנו לא קידשה את המקום, כי אם את הזמן, את השבת. בבריאת עולם רק קדושה אחת נקבעה, והיא קדושת היום. לאחר זמן, לפני שניתנה תורה לעם הנבחר, נדרש מעם זה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש"; ורק לאחר שנכשל העם הזה ודרש אלוהים אשר יראום בעיני בשר ונטמאו בעגל, אז ניתן להם – לבל ילכו אחרי התוהו – גם מקום קדוש, והושמו בו כלים למען יוכלו לעבוד את ה' בטהרה, ועם זה ניתן אף לחושיהם הנדרש להם. ורבות הודגש במדרשים, שלא ניתן להם הצו לבנות את המשכן אלא לאחר שנכשלו בעגל, ושלא ניתן להם אלא מפני שדרוש היה להם מתוך חולשתם.

פסוק ב'

 "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'"

השוה:  

שמות כ' ח': 

"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ"

 שמות כ"ג י"ב:

"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ"

 שמות ל"א ט"ו:

"שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה"

שמות ל"ה ב':

"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" 

פסוק ג'

"לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ"

רשב"ם:

ד"ה לא תבערו: לפי שבימים טובים כתיב "אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" ושם הותרה הבערת אש לאפות ולבשל, אבל בשבת כתב (שמות ט"ז כ"ג) "את אשר תאפו אפו" – מבעוד יום - "ואת אשר תבשלו בשלו", לכן מזהיר כי בשבת לא תבערו אש למלאכת אוכל נפש, וכל שכן שאר מלאכות שאסורים אפילו ביום טוב.

חזקוני:

ד"ה לא תבערו אש: לפי פשוטו הזהיר על הבערה יותר משאר מלאכות, לפי שאינה נראית מלאכה.

ספורנו:

ד"ה לא תבערו אש: אף על פי שההבערה מעצמה היא קלקול על הרוב, מכל מקום בהיותה לכל המלאכות, או לרובן, היא אסורה בשבת.