גליונות נחמה סנונית - לעוף רחוק יותר מן הדמיון גיליונות נחמה - לדף הראשי
על האתר מפת האתר קבוצת דיון
גיליון

א.

"והתודו את עונם" (1)

ב.

"והתודו את עונם" (2)

ג.

"או אז יכנע"

ד.

קשר ההפטרה לפרשה

ה.

"ארור הגבר", "ברוך הגבר"

פרשת בחקותי
שנת תשי"ט

מן התוכחה + הפטרה

ויקרא פרק כו, פסוקים מ - מא

 

א.  "והתודו את עונם" (1)

פסוק מ'

"וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲו‍ֹנָם וְאֶת עֲו‍ֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי
וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי"

פסוק מ"א      

"אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם"

ראב"ע, פסוק מ"א:

ד"ה אף אני: כן עשיתי עמהם ויסרתים להביאם אל ארץ אויביהם עד שיכנע לבבם הערל.

רמב"ן, פסוק מ"א:

ד"ה או אז יכנע לבבם הערל: והנה אחר "והתודו את עונם" היה ראוי שיאמר (מ"ב) "וזכרתי את בריתי יעקב" כי מה טעם "והבאתי אותם בארץ אויביהם" עכשיו במקום הזה, ואין עתה הזמן שיגלה אותם ויביאם בארץ אויביהם?
ופירש ראב"ע (ומביא את דבריו כנ"ל) והזכיר זה כאן, כי התוודו את עוונם בעבור שאני המסבב להם, כי גם בשעת קלקלתם נתכוונתי בהם שיעשו תשובה ויתוודו.
ועל דעתי ירמוז, כי אחר הוידוי ילך עמהם בקרי ויביא אותם עוד בארץ אויביהם עד שיכנע לבבם הערל והוא רמז שהביאם אל הארץ ולא נכבשה לפניהם, אבל היו להם צרים ואויבים שם, כמו שנאמר (נחמיה ד') "ויאמרו צרינו"; (נחמיה ו' ט"ז) "ויהי כאשר שמעו כל אויבינו", והארץ ביד העמים היתה כמו שאמר עזרא בתפילתו: (נחמיה ט', ל"ו-ל"ז) "הנה אנחנו היום עבדים והארץ אשר נתת לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה, הנה אנחנו עבדים עליה; ותבואתה מרבה למלכים אשר נתת עלינו בחטאותינו ועל גויותינו מושלים ובבהמתנו כרצונם ובצרה גדולה אנחנו".

אברבנאל:

בעבור שפקידת בית שני היה כמו שביארתי והעיד עליו הנביא ירמיה כדי שהעולים מבבל ישובו אל ה' ויתפללו אליו, יעד כאן הכתוב, מה יהיה עניינם בזה, באמרו "והתודו את עונם ואת עון אבותם", כי כן היו מתוודים בבית שני כמו (דניאל ט' ג') "ואתנה את פני אל ה' האלוקים לבקש תפילה ותחנונים". ואמר דניאל (שם): "חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו, וסרנו ממצותך וממשפטיך..." וכן התוודו נחמיה ועזרא גם כן, אך הפסוק מבאר גנות הדור, באמרו "במעלם אשר מעלו בי", רצונו לומר, שיתוודו ויצעקו חסידיהם אל ה' בעדם כמתחרטים מעוונותיהם, אבל אנשי הדור ההוא, לא יעזבו החטא כי תמיד יחזיקו ויהיו "כטובל ושרץ בידו". וזהו "במעלם אשר מעלו בי". ואף על פי שהיו מתוודים, יחזיקו תמיד במעל ובחטא.
"ואף אשר הלכו עמי בקרי" – כי מלבד העברות העצומות שהיו ביניהם כמו שהיו באבותיהם, הנה היו מייחסים עונשי ההשגחה למקרה... ומפני שלא היה הוידוי ההוא עם עזיבת החטא מהעם אמר "אף אני אלך עמם בקרי", רצונו לומר שמהפגעים והמקרים שיבואו לא ישמרם ה'.
... והנה מה שאמר לעיל (פסוק ל"ג) "ואתכם אזרה בגויים... והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה" נאמר על הגלות הראשון שגלו על ידי נבוכדנצר. ואמרו כאן (פסוק מ"א) "והבאתי אותם בארץ אויביהם" נאמר בלי ספק על אנשי בית שני שיבואו מחדש בארץ אויביהם בגלל העוונות שעשו, ולכן אמר "או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם" כלומר שאין להם לאנשי בית שני אלא אחד משני דרכים: אם שיעשו תשובה ויכנע לבבם הערל, ואז ירצו את עוונם שיעזבו עוונם בהחלט, כי זה היה תכלית הפקידה, או שילכו בגלות אחר.

1.

מהם הקשיים השונים בשני הפסוקים האלה המתורצים בדברי המפרשים הנ"ל?

2.

הסבר את פירושו של ראב"ע – מה הוסיף להבנת פסוקנו?

3.

כיצד מפרש אברבנאל את המושג "הליכה בקרי"?

4.

לאיזו ארץ מתכוון הפסוק באמרו "והבאתי אותם בארץ אויביהם" לדעת הרמב"ן והאברבנאל?

5.

במה סוטה אברבנאל מן הפשט בפרשו את פסוק מ'?

6.

אברבנאל רואה בעליית עזרא ונחמיה ובכל תקופת בית שני רק "פקידה" בלבד (הוא מדגיש זאת חזור והדגש גם בפירושיו לנביאים). מה הניעו לכך?

שאלה קשה שאלה קשה שאלה קשה ביותר שאלה קשה ביותר