מות משה

לתחילת פרק זה עיין גיליון וזאת הברכה תשי"ג-תשי"ד!

בעל העמק דבר, (ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין):

... ומשום שהיה משה רבנו סמוך למותו, על כן התלקחה בכוחו היפה שלהבת-יה, אשר תאיר כל ימי חייו, וכמו נר הכבה שהוא מתמוטט, מכל מקום לפני רגע האחרון האש נאחזת ביסוד האש והוא מתלקח בכוח – כך נשמת הצדיק בעת הסתלקותו ובעת היכנסו להיאחז בצרור החיים, הרי הוא מתעלה בכוח היותר ראוי לנשמה זו... וכך היה משה רבנו באותה שעה במעלה היותר גבוהה.

פסוק ד'

"... הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר"

אברבנאל, מקשה:

המאמר הזה יראה אכזריות גדול, שיאמר הקב"ה למשה עבדו בעת מיתתו כאילו היה מכוין להאדיב את נפשו – ואין זה כי אם דומה למה שאמר אלישע אל השליש הבלתי מאמין ביכולת האלוקית:(מלכים ב', ז')  "הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל!" ויתחייב מזה שתהיה ראיית הארץ עונש וכאב לב, לא פיוס והתיישבות לבבו, כמו שיורו עליו הדברים... ואיך יאמר לו כזאת?

פסוק ו'

"וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר
וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ..."

רלב"ג, (ר' לוי בן גרשון 1288 – 1345):

זה ענין נפלא מאוד, כי התורה ביארה מקום הקבר לפי מה שאפשר ("בגיא, בארץ מואב, מול בית פעור" ) ועם זה סיבב ה' שלא יהיה מקום קבורתו נודע לאחד מן האנשים. והנה עשה זה ה' יתברך, כי אולי אם נודע המקום טעה יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוה מצד מה שנתפרסם מהנפלאות שעשה.
הלא תראה שגם בנחש הנחושת שעשה משה טעו בו קצת ישראל מצד מעלת מי שעשאו (עיין מלכים ב' י"ח, ד').
ולזה עשה ה' שקבר אותו על דרך מופת, לא נגע בקבורתו אחד מן האנשים.

פסוק ה'

"וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'"