"והקול נשמע בית פרעה..."

גיליון זה הוא המשך גיליון ויגש תשי"ד, שעסק בחלק הראשון של פרקנו.

פרק מ"ה פסוק ט"ז

"וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה"

השווה את שני המדרשים הבאים:

פרק מ"א פסוק ל"ז

"וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו"

מדרש שכל טוב:

על שנתן עצה להחיות יושבי הארץ.
זה שאמר הכתוב (משלי ט"ז) "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים איתו", שאפילו שר הטבחים והחרטומים הודו לדבריו.

פרק מ"ה פסוק ט"ז

"וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי..."

מדרש הגדול:

אמרו: מה זה שהוא אחד – הורידנו מגדולתנו, הללו עשרה – על אחת כמה וכמה.

פסוק ט"ז

"וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף
וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו"

רמב"ן:  

וטעם באו אחי יוסף: כי היה יוסף מגיד לבית פרעה, כי יש לו אחים נכבדים בארץ העברים, כי גנוב גונב משם, ועתה שמעו כי באו אחי יוסף כאשר אמר.
"וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו", כי היה הדבר להם לחרפה, שימשול בהם איש נכרי, עבד, מבית האסורים יצא למלוך; ועתה בבוא אליו אחים נכבדים, ונודע כי הוא הגון להתייצב לפני מלכים – ישמחו כולם בדבר.

ספורנו:

ד"ה וייטב בעיני פרעה: שחשב שמכאן ואילך תהיה השגחת יוסף על הארץ לא כהשגחת גר מנהיג, אבל כהשגחת אזרח חושב לשבת בארץ הוא וזרעו – ולזה ישגיח בכל לב להיטיב לארץ וליושביה.

פסוק כ"ו

"וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם"

רש"י:    

נחלץ לבו והלך מלהאמין, כי לא היה לבו פונה אל הדברים, לשון "מפיגין טעמן" בלשון המשנה. וכמו (איכה ג') "מאין הפוגות", (ירמיהו מ"ח) "וריחו לא נמר" מתרגמין: "וריחו לא פג".

רש"י: 

 ד"ה ותחי רוח יעקב: שרתה עליו שכינה שפרשה ממנו.

רמב"ן, (אחרי הביאו דברי רש"י):

...ואיננו נכון. כי לשון "פוגה" – שביתה וביטול כמו (איכה ג') "אל תתני פוגת" וכן (איכה ג') "עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות" – שניגרה תמיד מאין שביתה והפסק. וכן (חבקוק א' ד') "על כן תפוג תורה" – תיבטל ותיפסק, וכן "מפיגין טעמן" – שמפזרין אותו ומתבטל.
וגם זה "ויפג לבו" – נתבטל לבו. ופסקה נשמתו, כי פסק תנועת הלב, והיה כמת, וזה העניין ידוע בכל השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות, כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכוח, שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתחה פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף וייאפס הלב בהתקררו.
והנה נפל הזקן כמת, ואמר "כי לא האמין להם" להגיד שעמד זמן גדול מן היום, והוא שוכב דומם, בעבור שלא האמין להם. כי הידוע בעילוף הזה, שיצעקו לו וירגילו אותו בשמחה ההיא, עד שתיקבע בו בנחת רוח; וזה טעם "וידברו אליו את כל דברי יוסף", ומביאים לפני העגלות – ואז שבה רוחו אליו וחזרה נשימתו וחיה. וזהו "ותחי רוח יעקב אביהם"...
ואונקלוס תרגם: "ושרת רוח נבואה לות יעקב" – בעבור שהדבר אמת הוסיף זה, ודרש כן במילת "רוח" שלא נאמר "ויחי יעקב אביהם" ועשאו מעניין (ישעיה ס"א) "רוח ה' אלוקים עלי", (ישעיה מ"ח ט"ז) "ה' שלחני ורוחו", וכן (במדבר כ"ז) "איש אשר רוח בו".

עקדת יצחק:

הנה הם בהזכירם לו את יוסף בנו חמודו, אשר נואש ממנו זה כמה, נתעוררה אנחתו, ונהפך לבו בקרבו, כי נתחדש יגונו עד שנחלש מאוד מהצער, כי לא האמין להם כי הוא חי, כי את הרע יקבל, ואת הטוב לא יאמין, אמנם כשדיברו אליו את כל דברי יוסף אשר דיבר להם, וכראותו את העגלות, כי ידע שאינן יוצאות (=שאין עגלות יכולות לצאת ממצרים לארץ אחרת) כי אם בדבר מלכות (=על פי רשות המלכות), הוכרח להאמינם, ותחי רוחו, ונתחזק וישב לאיתנו, כי למראה עיניו ולמשמע אזניו שמע שמועה טובה ושמח שמחה גדולה ונסו יגון ואנחה.

השווה:

פסוק כ"ו

"וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא..."

פסוק כ"ז

"וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם..."

פסוק כ"ח

"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל..."

פסוק כ"ז

"וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם"

"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ..."