גזל הגר

במדבר רבה פרשת נשא ח' ב':

"איש או אשה", הדא הוא דכתיב (תהלים קמ"ו) "ה' אוהב צדיקים" – כך אמר הקב"ה: (משלי ח') "אני אוהבי אהב"... ולמה הקב"ה אוהב צדיקים? שאינן נחלה ואינן משפחה. אתה מוצא הכוהנים – בית אב הם. הלויים – בית אב הם. שנאמר (תהלים קל"ה): "בית אהרן ברכו את ה', בית הלוי ברכו את ה'". אם מבקש אדם להיות כהן – אינו יכול, להיות לוי – אינו יכול. למה? שלא היה אביו לא כהן ולא לוי. אבל אם מבקש אדם להיות צדיק, אפילו גוי, יכול הוא – שאינן בית אב. לכך הוא אומר (תהלים קל"ה) "יראי ה' ברכו את ה'". בית יראי ה' לא נאמר, אלא "יראי ה'". אינו בית אב אלא מעצמו, נתנדבו ואהבו להקב"ה, לפיכך הקב"ה אוהבם, לכך נאמר (תהלים קמ"ו) "ה' אוהב צדיקים".
הרבה הקב"ה אוהב את הגרים. למה הדבר דומה? למלך שהיה לו צאן והייתה יוצאת בשדה ונכנסת בערב וכן בכל יום. פעם אחת נכנס צבי אחד עם הצאן, הלך לו אצל העזים, היה רועה עמהם. נכנסה הצאן לדיר, נכנס עמהם; יצאת הצאן לרעות, יצא עמהם. אמרו למלך: הצבי הזה נלווה עם הצאן והוא רועה עמהם כל יום ויום, יוצא עמהם ונכנס עמהם. היה המלך אוהבו. בזמן שהוא יוצא לשדה היה מפקיד רועה יפה לרצונו: לא יכה אדם אותו! הזהרו בו! ואף כשהוא נכנס עם הצאן, היה המלך אומר: תנו לו ישתה! היה אוהבו הרבה. אמרו לו (שרי המלך, רועי המלך למלך): כמה תישים יש לך, כמה כבשים יש לך, כמה גדיים יש לך ואין את מזהירנו. ועל הצבי הזה בכל יום ויום אתה מצוונו! אמר להם המלך: הצאן – רוצה ולא רוצה – כך היא דרכה לרעות בשדה כל היום ולערב לבוא לישון בתוך הדיר. הצביים במדבר הם ישנים, אין דרכם ליכנס ליישוב בני אדם. לא נחזיק טובה לזה, שהניח כל המדבר הרחב והגדול במקום כל החיות ובא ועמד בחצר?! כך: אין אנו צריכים להחזיק טובה לגר, שהניח משפחתו ובית אביו והניח אומתו וכל אומות העולם ובא לו אצלנו?! וכן הרבה עליו שמירה, שהזהיר את ישראל, שישמרו עצמם מהם, שלא יזיקו להם (= לגרים), וכן הוא אומר (דברים י' י"ט) "ואהבתם את הגר"; (שמות כ"ב כ') "וגר לא תונה".
וכשם שחייבה תורה לגוזל לחברו תשלום ממון וקרבן איל הכפורים, כן חייבה תורה לגוזל את הגר תשלום ממון ויביא קרבן איל הכפורים. שכן כתיב (במדבר ה' ה'): "דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל..." והפרשה הזו בגזל הגר אמורה...

פסוק ז'

"וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם"

ראב"ע:

איזה מהם שיהיה, איש או אשה.

פסוק ז'

"וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ"

פסחים ל"א א':

ר' נתן אומר: מניין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו – מניין שמוציאין מזה ונותנים לזה? תלמוד לומר: "ונתן לאשר אשם לו".