איסור במות ועבודה זרה

בטעם מצוות איסור במות עיין גיליון ראה תשי"א.

פסוק א'

"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת"

רמב"ן, ויקרא י"ח ד':

ד"ה את משפטי תעשו: אלו דברים האמורים בתורה, שאילו לא נאמרו בדין היה לאומרן, לשון רש"י. ובתורת כהנים (פרק י"ג ט') אלו דברים הכתובים בתורה שאלולי לא נכתבו בדין היה לכתבן, כגון הגזלות והעריות ועבודת כוכבים ושפיכות דמים וקללת השם.
ועל דרך הפשט, "משפטי" כמשמען, הדינין האמורים בפרשת ואלה המשפטים ובכל התורה, ולכך יאמר: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כי הדינים ניתנו לחיי האדם ביישוב המדינות ושלום האדם, ושלא יזיק איש את רעהו ולא ימיתנו. וכן יחזקאל הזכיר פעמים רבות במשפטים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", (יחזקאל כ' - י"א י"ג כ"א) ובשבתות אומר (שם פסוק י"ב) להיות לאות ביני וביניהם, וכן בנחמיה (ט' כ"ט) ובמשפטיך חטאו בם אשר יעשה אדם וחיה בהם...

ויקרא י"ט י"ט:

ד"ה את חוקותי תשמרו: ואלו הן: "בהמתך לא תרביע כלאים" וגו', חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר, לשון רש"י. ולא הזכירו רבותינו שיהיה הטעם נעלם ושיהיו יצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם, אלא בלבישת שעטנז, לא בכלאי הבהמה. ואין הכוונה בהם שתהיה גזרת מלך מלכי המלכים בשום מקום בלא טעם, כי כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל' ה'), רק החוקים הם גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם, ואין העם נהנים בהם, אבל מהרהרין אחריהם בלבם ומקבלים אותם ליראת המלכות, וכן חוקי הקב"ה הם הסודות אשר לו בתורה שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים, אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלמה...

רש"ר הירש:

...ביסודם ושרשם גם "החוקים" וגם "המשפטים" הם גזרותיה של החכמה עליונה של הבורא יתברך. מכיוון שהענינים הנקבעים ע"י המשפטים, היינו היחסים שבין אדם לחברו, משא ומתן בקניניהם, לפי מהותם, פשוטים יותר ומובנים לשכל האנושי, בעוד שהפנימיות של הרוחני-גופני של האדם והיחסים החושניים ותולדותיהם נעלמו מהכרת האדם וגילויים ליוצרו לבדו, לפיכך נראים המשפטים ומקובלים על הבריות יותר, והחוקים נחשבים – מעומק המושג וקוצר המשיג – למבט השטחי של הוגים, יהודים ולא יהודים - כחסרי טעם ותכלית.

1.

הסבר נגד איזו טעות פונים שניהם?

2.

מה מוסיף הרב הירש בדבריו על דברי הרמב"ן?

פסוק ב'

"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם!..."

עבודה זרה, מ"ה ע"ב:

"אבד תאבדון" – "אבד" ואחר כך "תאבדון"... מכאן לעוקר עכו"ם שצריך לשרש אחריה.

והשווה דברים ט' כ"א

ועבודה זרה נ"ד א':

"ואכות אותו" – מלמד שביעור עבודה זרה – שוחק וזורה לרוח או מטיל לים.

ספרי ראה ב':

מניין אתה אומר שאם קצץ אשרה והחליפה אפילו עשר פעמים חייב לקצצה? תלמוד לומר: "אבד תאבדון".

רש"י:   

ד"ה אבד תאבדון: אבד ואחר כך תאבדון (שם) מכאן לעוקר עבודת גילולים שצריך לשרש אחריה.

להבנת דברי חז"ל אלה, הנה כללו של המלבי"ם, באיילת השחר ל"ח:

כשכפל המקור על הפועל, בא להורות שתעשה הפעולה בכל אופן ושיעשנה אפילו כמה פעמים כמו ויקרא י"ט י"ז: "הוכח תוכיח את עמיתך", מניין שאם הוכחתו ד' וה' פעמים חזור והוכח? תלמוד לומר: "הוכח תוכיח".

פסוק ד'

"לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם"

רש"י:

ד"ה לא תעשו כן: להקטיר לשמים בכל מקום כי אם במקום אשר יבחר.

דבר אחר: ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן (ספרי) אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה. רבי ישמעאל אומר: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות? אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיתחרב.

(עפ"י רש"י בהוצאת אברהם ברלינר יש לגרוס "ר' ישמעאל אומר" ולא "רבן גמליאל" כמודפס בחומשי שוקן).

1.

מה קשה לרש"י כאן?

2.

היכן מצינו בפרשתנו ("ראה") עוד מקום בו מישב רש"י קושי מסוג זה?

3.

מהי מעלתו של כל אחד משני הפירושים, ומהו חסרונו?

4.

האם דברי רבי ישמעאל הם פירוש שלישי או הסבר לאחד משני הפירושים שכבר הובאו ברש"י?

5.

לדברי ר' ישמעאל מקשה בעל גור אריה: מאי שנא זה משאר עברות, שהרי כתיב "אלוהים לא תקלל" ולמה לא הקשה שם "וכי תעלה על דעתך שישראל מברכין את השם"? ושוב יש מקשין: והלא בימי אליהו עשו כן, וכן נאמר (מלכים א' י"ט) "את מזבחותיך הרסו", ומה לו להקשות: "וכי תעלה על הדעת שישראל נותצין את המזבחות?" ענה לקושיותיו!

6.

רמב"ן: ואם כן יהיה פירוש הכתוב, ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם מן המקום ההוא ולא תעשון כן לה' אלהיכם לנתוץ את מזבחו ולאבד את שמו, אבל תנו כבוד לשמו ולמזבחו, ואל המקום אשר יבחר בו לשום שם מזבח לשמו, תדרשו ותביאו עולותיכם לפניו. התוכל לנמק נימוק לשוני, למה ביכר הרמב"ן את הפירוש השני על הראשון?