דיני פועל שכיר

פסוק כ"ה

"כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ"

רש"י:

בפועל הכתוב מדבר.

בבא מציעא פ"ז ע"ב:

"כי תבוא" נאמר כאן ביאה ונאמר להלן (דברים כ"ד ט"ו) "ולא תבוא עליו השמש" – מה להלן בפועל הכתוב מדבר, אף כאן בפועל הכתוב מדבר.

רמב"ם, הלכות שכירות פרק י"ב הלכה א':

הפועלים שהיו עושין בדבר שגידולו מן הארץ ועדיין לא נגמרה מלאכתו בין בתלוש בין במחובר ויהיו מעשיהם גמירת המלאכה, הרי על בעל הבית מצוה שיניח אותן לאכול ממה שהם עושים בו שנאמר "כי תבוא בכרם רעך...", "כי תבוא בקמת רעך" – מפי השמועה למדו שאין הכתוב מדבר אלא בשכיר. וכי אילו לא שְׂכָרוֹ, מי התיר לו שיבוא בכרם רעהו, בקמה שלו שלא מדעתו? אלא כך הוא אומר: "כי תבוא" – לרשות בעלים, לעבודה, תאכל.

אברבנאל:

לפי שבשעת המלחמה ההולכים אליה יבואו בכרמים ובקמה ויאכלו וישבעו, גם יתנו אל כליהם, וישחיתו עץ בלחמו – כמו שאמר בפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ו) בעבור זה "וחרב לא תעבור בארצכם" אפילו חרב של שלום – הנה בעבור זה באה כאן מצות "כי תבוא בקמת רעך..." רצונו לומר, שישמור כל אחד כרם רעהו, שדהו וכרמו שלא להשחיתו...
           

פסוק כ"ה

"וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ"

רש"י:

ד"ה כנפשך: כמה שתרצה.

ד"ה שבעך: ולא אכילה גסה.

אלשיך:

...ואכלת ענבים ולא תרעב, אך השמר לך באופן שלא יקוצו בך שתאכל ברעבתך למלא בטנך כאוכל שלל אויביו, כי אם כנפשך שבעך, שיהיה לשובע נפשך ולא לשובע גופך, כי כנפשך כן יהיה שובע של גופך.

פסוק כ"ה

"וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן"

אור החיים:

"ואל כליך" בתוספת וא"ו להעיר שקדמה מצוה אחרת והוא שלא יאכל אכילה גסה, והוא מה שדייקו חז"ל: "שבעך" ולא אכילה גסה (ומובא ברש"י).

פסוק כ"ה

"וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן"

מלבי"ם:

נקדים כלל אחד, שבכל מקום שאמרה תורה שלא לעשות איזה דבר כשיהיה בו איזה פרט, אז אם יש בהדבר צד שלא יעשה אף בלא הפרט, הקדים תמיד שלא לעשות ואחר כך יאמר הפרט. כמו (ויקרא י"ט) "לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" – שאף שפירט איש בעמיתו, מכל מקום אחרי שגנבה או כַּחַש או שֶקֶר - לא נכון לעשות אף שלא בעמיתו - כתב קודם המעשה ואחר כך הפרט. וכן "לא תעשוק את רעך", "ולא תקלל חרש", "ולא תעשו עול במשפט", "לא תלך רכיל בעמך", "לא תעמוד על דם רעך", "לא תשנא את אחיך בלבבך", "לא תקום ולא תטור את בני עמך".
אבל הדברים שבלי הפרט אין שום צד לצוות שלא יעשנה, כמו כל העריות, אומר תמיד הפרט קודם ואחר כך המעשה...
ונמצא לפי הכלל הזה אחרי שאמר שיאכל כנפשו היה לו לומר "ולא תתן אל כליך", כי באמרו "לא תתן" גם כן יש צד לאסור, ש"הנתינה" היא הפך "האכילה", לכן מוכח שהכתוב מדבר בפועל שכל עסקו של פועל לתת לתוך כליו של בעל הבית.

פסוק כ"ה

"וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן"

בבא מציעא צ"ב, ע"א:

מנין לפועל שאמר: "תנו לאשתי ולבני" – שאין שומעין לו? תלמוד לומר: "ואל כליך לא תתן".

ופירשו בעל תורה תמימה:

אם אמר לבעל הבית: "תן לאשתי ולבני מה שהיה לי לאכול" אין שומעין לו, משום דזה נקרא ואל כליך לא תתן.

ופירשו הסמ"ע, סימן של"ז:

משום דהא דפועל אוכל אינו מכח זה דהתורה זכתה לו מכח תוספת שכרו דפועל, דאילו היה כן – באמת היה מותר ליתן את שלו למי שירצה, אלא הא דזכתה לו התורה לאכול הוא מחמת חנינה וחסד, ואמרינן דלא זכתה לו אלא בשעה שנותנו לפיו.
ולדעתי אין זה מספיק, דעל כל פנים למה אינו רשאי ליתן חלקו לאשתו ובניו?