תורת המצורע

ויקרא רבה מצורע א':

"זאת תהיה תורת המצורע" – הדא הוא דכתיב (משלי ו'): "שש הנה שנא ה' ושבע תועבות נפשו"... ואלו הן "עינים רמות, לשון שקר, וידים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבות און, רגלים ממהרות לרוץ לרעה, יפיח כזבים עד שקר, ומשלח מדנים בין אחים", ואמר ר' יוחנן: וכולהו לקו בצרעת...

רש"ר הירש, רואה בלשון הפסוק ממשלי הוכחה לדברים הבאים: 

שאין נגע הצרעת אלא ביטוי לחרון אף ה' המיידה אותו (את הנגע) בגופו של אדם העושה עצמו בכל אברי גופו נושא ומפיץ כל התכונות הרעות הנ"ל, במקום שיהיו כל אברי גופו כלים להרבות ענות צדק, דרישת האמת, עשיית הטוב והשכנת שלום בין אדם לרעהו.

פסוק ל"ה

"כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת"

רש"י:

ד"ה כנגע: (נגעים פי"ב, ת"כ) אפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע, ודאי לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי אלא כנגע נראה לי.

לדברי רש"י אלה:

ר' אליהו מזרחי, (טורקיה במאה ה-16):

מפני דרך ארץ, שלא יאמר אדם אפילו על דבר הברור לו – ודאי, אלא ספק. וזהו שאמרו חז"ל (ברכות ד' ע"א): "למד לשונך לומר: איני יודע".

גור-אריה, (ר' ליווא בן בצלאל מפרג [מהר"ל מפרג] בסוף המאה ה-16):

טעם הדבר הזה משום (תהלים ק"א ז'): "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". דהא כל זמן שלא נזקק לו הכהן – לאו נגע הוא, ואיך יאמר: "נגע נראה לי בבית".

תוספות יום טוב, (ר' ליפמן הלר, 1579-1654, אשכנז):

לכך הקפידה התורה, שלא יאמר "נגע נראה לי", כדי שלא יפתח פה לשטן, כדדרשינן (ברכות י"ט ע"ב): לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. ואמר ר' יוסף: מאי קראה? (=היכן מצינו רמז לכך במקרא?) שנאמר (ישעיה א'): "כמעט כסדום היינו". מאי אהדר להו? "שמעו דבר ה' קציני סדום" (עד כאן דברי הגמרא). הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן.